בוקר או ערב? ואולי לילה? צהריים? בתוך הסטודיו אין כמעט משמעות לשעה. אולי כי אין כאן אור יום טבעי שחודר פנימה, ואולי כי ההוויה של המקום שואבת את הבנאדם לתוך איזשהו סטייט אוף מיינד משוחרר. משוחרר מבגדים, משוחרר מכבלים, משוחרר גם מהזמן.
פיקסלים הם התאים הקטנטנים המרכיבים את התמונה. ככאלה, הם דבר טוב. כלומר בלעדיהם לא היתה מתקיימת התמונה…
אלא מה, יש להם תכונה שכזו, לפיקסלים: הם מרובעים! לגמרי מרובעים. תגדיל אותם והם הופכים את התמונה למרובעת.
במשך שנים הורגלנו שכל תמונה המפורסמת ברשתות החברתיות ומערבת עירום בדרגה כלשהי נדרשת לעבור תחת סכין המנתחים של הצנזור. כלומר כצלם התרגלתי לפקסל פטמות (של נשים בלבד, לך תבין את המוסר הכפול הזה), וגינות, פינים וככה לטוס מתחת לרדאר.
להלן תמונה בשתי גירסאות: גירסה מצונזרת עם פיקסלים על הזין, פרדון מיי פרנצ', ומיד אחריה הגירסה הלא מצונזרת. ראו הוזהרתם, שלא ינשך אתכם הטורף…
קיצר, המסר היומי: מי שהולך לישון עם פיקסלים שלא יתפלא שהוא קם עם כאבים בחלציים 🙂
כל היום לא מצאה בתוכה שקט. התרוצצה, תיזזה, היתה בתנועה מתמדת גם כשישבה. החום שטף אותה מבפנים. פתחה חלון, זה לא עבר. אחר הצהרים כשיצאה מהמשרד והלכה ברחוב הסואן לעבר תחנת הרכבת הבחינה בשקט שהשתרר. בפנים. המילים, היא חשבה לעצמה, הן נעלמו. היא לא מדברת, אף אחד לא מדבר אליה, היא יכולה להתכנס, לעבד. לעבד את אתמול, לפנטז את מחר.
אור אדום ברמזור. אנשים עומדים, מכוניות בתנועה. מעבר חציה ובצדו השני חיילת, זקן, אישה בשמלה שחורה וטלפון ליד האוזן. היא משוחחת עם מישהו. היא מחייכת. היא נראית לה בדרך להפגש איתו. היא מזכירה לה את עצמה. והיא מוצאת חן בעיניה.
אור ירוק. היא שוכחת לרגע להתקדם. אפטרשייב גברי עוקף אותה ומכייל חושים, מפעיל רגליים. חכה, לא סיימתי להסניף אותך. תן לי לנחש, תן לי לזהות. היא כבר על המדרכה בצד השני. מסתובבת לרגע לחפש את השמלה השחורה שכבר איננה נראית. היא מבולבלת. היא צועדת לתוך התחנה. ההוא עם האפטרשייב עובר בשער האלקטרוני.
הרכבת נכנסת לתחנה. תנועת אנשים ברציף. היא עומדת לעלות לקרון כשהיא שומעת ״סליחה, את עם השמלה השחורה!״. האפטרשייב מתקרב אליה ומגיש לה את האוזניות שלה שנפלו. היא מחייכת. תודה. על לא דבר. אפשר לשבת איתך? רק אם תספר לי מה עשית אתמול בלילה. מתאים… ואת תספרי לי גם?
שלושה קילומטר וחצי לתוך המסלול היא הרגישה את הגוף מתחיל להסתנכרן. הדופק, הצעדים, השרירים בכל איברי הגוף… זה היה כשהשתרר השקט המוכר, העוטף. עוטף אותה בבועה של שלווה וריכוז. היא רצה לתוך החשיכה בין צללים חולפים ושקעה לתוך עולמה הפנימי בעוד רגליה נושאות אותה קדימה, רחוק ככל שתצליח להרחיק, קרוב ככל שתצליח להגיע.
המחשבות נשאו אותה הרחק. היא אהבה את הרגע הזה שהמחשבות רצו מהר יותר מהגוף. כמו הערב. הוא רץ איתה יחד במחשבות. היא רצה והוא חיבק, היא ברחה והוא תפס, היא מעדה והוא הציל, היא ברחה והוא התאמץ ונלחם ולא ויתר. יחד הם הזיעו, לבדה היא הזיעה דמעות, ופתאום נרעדה בבהלה כשהקול הנשי בקע מהאוזניות ובישר לה על עשרה קילומטר שהושלמו.
"אתה נשאר איתי? ממשיכים?״
לרגע לא היתה תשובה, עוד צל פנס הלך והתארך עד שנעלם והוחלף בצל חדש וקצר שהחל להתארך גם הוא. ואז הוא שוב הגיח מהצללים, במבט המפשיט והרעב שלו, בתערובת המוכרת והסמיכה של גבריות עוטפת. רוצי, הוא לחש לה, רוצי רוצי אל תפסיקי, אני מחכה לך בסוף, כשירעדו לך הירכיים, כשתירטבי לגמרי. חפשי את השיא, רוצי.
והיתה שתיקה של קטע טוב. שתיקה שמתענגים עליה. הם ישבו זו מול זה ולא התבוננו ולא הקשיבו ולא הרהרו בדבר פרט לכוסית היין המענג. נלגמה לגימה נוספת. טבעת עשן.
אחר כך הוא שאל אותה: ונניח שהייתי הולך עם ההיא, אז, מה היית אומרת?
והיא ענתה לו: אני חושבת שאז הייתי משתגעת. באמת, הייתי יוצאת מדעתי. אבל אז היה אז.
והיום?
היום הייתי שולחת אותך אליה. אורזת לך צידה לדרך. קח סנדביץ׳, קח יין, קח מה שתיקח. קריר בחוץ, תתלבש חם.
את מצחיקה.
לא, אתה. תמלא לי בבקשה עוד…
תגידי, כל זה נורמלי? אני מתכוון לכל הפתיחות הזו. לא היינו ככה פעם…
פעם לא היינו. נקודה. הזמן שינה אותנו…
וזה טוב?
אני לא יודעת. נראה לי שכן. אני מרגישה הרבה יותר ממוקדת, בטוחה, חיה. אפשר לומר שאני מרוצה. אני מסתכלת עלייך וגם אתה נראה שלם יותר. שלו יותר. לא היינו ככה פעם.
וזה תוצאה של מה? גיל? ניסיון?
תמזוג לי עוד. תמזוג.
אל תגמרי לי לבד!
אל תאיים!
את מצחיקה, עדיין. בעצם יותר.
תשובה נכונה יקירי, לחיים…
את הכורסא הלבנה הצבתי בצד שמאל. אני עמדתי בצד ימין. לחצתי play והטראק שסיכמנו מראש החל להתנגן. הבאסים בעטו בבטן. היא נכנסה לחדר עשר שניות אחרי תחילת הקצב. התחלתי לצלם. תנועה, פיתול, עובדת עם כל הגוף זאת… עפה על המוזיקה… מתחברת לצלילים, מתרכזת, כולה בתוך הריקוד. מכיוון הכורסא הלבנה נרשמה תנועה קלה בין הצללים. הוא שינה תנוחה. היא המשיכה לרקוד והושיטה לכיוונו את היד, זקפה אצבע מורה כאילו ממסמרת אותו למקומו. צעד צעד, פעימה פעימה, התקרבה אליו בתיאום מושלם עם הקצב. כשגהרה מעליו והחלה אט אט בתנועה חושנית לבצע לאפ דאנס עברתי למצב וידאו. הפרק השני בריקוד המושחת שלהם התחיל.
דומה שלא עובר שבוע ללא "פרשיה" תורנית של דליפת תמונות עירום של אדם פרטי או מוכר לרשת. חלק מהפרשיות מכות גלים בכל העולם וחלקן מהדהדות בביצה המקומית בישראל, כמו דליפת התמונות של ענת הראל וכמו הפצת התמונות שנמצאו במכשיר הטלפון שנגנב משרון פרי. חלקם של המקרים הללו מתרחש עקב פריצות (וירטואליות או פיזיות) וחלק אחר כתוצאה מטעות אנוש, חוסר תשומת לב וניצול אמונם או שאננותם של אנשים בסיטואציות של בילוי או ברגעי אינטימיות של מערכות יחסים קרובות.
כצלם שעוסק בעירום וארוטיקה אני בא במגע עם אנשים רבים שמתחברים למה שהתקשורת אוהבת לכנות "צילומים אינטימיים". לקוחותיי שמגיעים להצטלם אצלי, שחלקם גם מתווספים לחוג הידידים והחברים שלי משוחחים, מספרים חוויות, ממתיקים איתי סוד. אני לומד המון תוך כדי האינטראקציה הזו. עליהם, על עצמי, על אנשים בכלל. בואו אגלה לכם "סוד" מרעיש: כמעט כולם מצלמים תמונות עירום עצמיות מתישהו.
אמצע החיים, אמצע הלילה, אמצע הסשן.
שעות של לשכוח את העולם בחוץ, להתמסר למצלמה, למחוגים שהפסיקו לזוז או רצים מהר מדי,
למקום לא מוכר אבל עוטף ומזמין, מסתורי, מכיל ומשחרר. לאפלה, לקרנים של אור הפולחות אותה.
להתערטל. לדפוק פוזה. לא לדפוק חשבון.
להיות כאן. עכשיו.
תחרות הסלפי העירום הבטוח – Safe Selfie של סטודיו אקספוז מגיעה לקו הגמר לאחר שלושה שבועות מרתקים וזה הזמן להודות לכל מי שהשתתפו בתחרות, וההמונים שנכנסו לדף התחרות לצפות בתמונות ולדרג אותן.
במהלך תקופת התחרות קיבלתי מספר רב של תמונות, מתוכן לאחר התייעצות עם השולחים התמודדו 16 תמונות על הזכיה במקומות הראשונים. מרבית התמונות כללו שימוש באביזרים, תחפושות ויצירתיות רבה ואף הומוריסטית ומגיע לכולכם שאפו.
אמשיך לחשוב (יחד איתכם) על רעיונות ופעילויות נוספים ברוח הסטודיו, רוח נועזת, שובבה, אמנותית, חקרנית ומשוחררת. אני תמיד קשוב לפידבקים ולרעיונות שלכם, ומשתדל כשאפשר גם ליישם. תמשיכו לנהל איתי את הדו שיח המפרה. וכעת… להודעת הזכיה!
למקום הראשון לפי דירוג הקהל הגיע התמונה המקסימה של ה"רקדנית" בחצאית הלבנה. הזכיה: סשן צילומי עירום אמנותי / ארוטי בסטודיו אקספוז + הדפסת תמונה בהגדלה על קנווס (50*70 ס"מ) – בשווי כולל 1000 ש"ח. ברכות!
למקום השני לפי דירוג הקהל הגיעה תמונתה הסקסית של הבחורה עם הקולר, או אם תרצו – "החופנת". הזכיה: מיני סשן צילומי עירום בסטודיו אקספוז באורך שעה, בשווי 350 ש"ח. ברכות גם לך!
למקום השלישי לפי דירוג הקהל הגיעה תמונה שיכולה גם לקבל את תואר "התמונה ההומוריסטית" של התחרות – האיבר הממושקף. הזכיה: מיני סשן צילומי עירום בסטודיו אקספוז באורך שעה, בשווי 350 ש"ח. חזק ואיתן!
בנוסף לפרסי דירוג הקהל התקיים מסלול מקביל של "תחרות התחפושות" שהוא פרס נוסף שמעניק סטודיו אקספוז, אם תרצו – בחירת העורך (בסיוע ועדה מייעצת). הפרס ניתן לבוקרת המסתורית שלקחה גם את המקום החמישי המכובד לפי דירוג הקהל. הזכיה: סשן צילומי עירום אמנותי / ארוטי בסטודיו אקספוז ובנוסף – צעצוע פוקט מענג, בשווי כולל 900 ש"ח. נראה אותך שולפת!
בכך מגיעה לסיומה התחרות השניה של סטודיו אקספוז לצילומי עירום. אני כבר מתחיל לחשוב על התחרות או המבצע הבאים ואתם עוקבים יקרים מוזמנים להעלות בקשות ורעיונות. כתמיד אני זמין במייל office@studioexpose.co.il או בפייסבוק של סטודיו אקספוז או בטלפון/ווטסאפ 054-6622678
שלכם,
רון
תום קרוז הוא ביל, ניקול קידמן היא אשתו אליס, בסרטו של סטנלי קובריק: עיניים עצומות לרווחה (1999).
ערב אינטימי בבית, אליס מגלגלת משהו לעשן ותופסת ראש. מכאן מתחילה להתגלגל שיחה על קורותיהם במסיבה בערב הקודם, והדרך קצרה לתחום הרגיש של נשים, גברים, גבולות ופנטזיות.