והיתה שתיקה של קטע טוב. שתיקה שמתענגים עליה. הם ישבו זו מול זה ולא התבוננו ולא הקשיבו ולא הרהרו בדבר פרט לכוסית היין המענג. נלגמה לגימה נוספת. טבעת עשן.
אחר כך הוא שאל אותה: ונניח שהייתי הולך עם ההיא, אז, מה היית אומרת?
והיא ענתה לו: אני חושבת שאז הייתי משתגעת. באמת, הייתי יוצאת מדעתי. אבל אז היה אז.
והיום?
היום הייתי שולחת אותך אליה. אורזת לך צידה לדרך. קח סנדביץ׳, קח יין, קח מה שתיקח. קריר בחוץ, תתלבש חם.
את מצחיקה.
לא, אתה. תמלא לי בבקשה עוד…
תגידי, כל זה נורמלי? אני מתכוון לכל הפתיחות הזו. לא היינו ככה פעם…
פעם לא היינו. נקודה. הזמן שינה אותנו…
וזה טוב?
אני לא יודעת. נראה לי שכן. אני מרגישה הרבה יותר ממוקדת, בטוחה, חיה. אפשר לומר שאני מרוצה. אני מסתכלת עלייך וגם אתה נראה שלם יותר. שלו יותר. לא היינו ככה פעם.
וזה תוצאה של מה? גיל? ניסיון?
תמזוג לי עוד. תמזוג.
אל תגמרי לי לבד!
אל תאיים!
את מצחיקה, עדיין. בעצם יותר.
תשובה נכונה יקירי, לחיים…