תגית: סשן

כשאת חצי לבושה
חצי פושטת
חצי עם הגב
וחצי מפלרטטת

חצי מכונסת
חצי מודדת צעדיי
חצי מתכופפת
כשאת מדברת בלי מילים אליי

אני אוהב לראות את החיבור הלא מילולי בין בני זוג כפי שהוא בא לידי ביטוי על רצפת הצילומים של סטודיו אקספוז. לעיתים למגע יש מלל משלו, טקסט. האופן בו הידיים שלו מונחות על כתפיה, הצורה בה היא נמתחת לאחור לקראתו. אם תוסיפו למגע הזה גם תנועה קלה, המילים יהפכו ממש למוסיקה…
וכך זה אכן מתרחש במהלך הסשן. צלילים שמתערבלים, שפת הגוף, פעימות הלב, הקליקים של המצלמה…

שעת ערב מאוחרת. הסטודיו שקט, עם מוסיקת רקע ששוטפת את החלל בצ'יל אאוט שעושה חשק לרקוד ולהתנועע בחושניות. נרות דולקים (וניל, ורדים) על השולחן בפינת האירוח. האור מעומעם למינימום.
הם נכנסים לסטודיו. מיד מחליפים כמה התלוצצויות וניגשים לשבת קצת ולדבר. אנחנו כבר מכירים אז יש הרבה נושאים לשיחה וגם איזה דרינק או שניים לחימום האוירה.
"רוצה שנעבור על מה שהבאת?" אני שואל אותה.
"אין צורך, אני כבר תיכננתי הכל" היא עונה. אני מחייך, עד כמה שהספקתי להכיר אותה היא בטוח תיכננה לו משהו מיוחד.
היא נותנת לי דיסק און קי ומבקשת שאנגן אותו כשהיא תהיה מוכנה לצילומים. זו לא פעם ראשונה שמצולמים באים לסטודיו עם פלייליסט שלהם (בעיקר הלקוחות החוזרים שכבר מרגישים לגמרי בבית) אז אני לא מופתע, אבל סקרן 🙂
כמה דקות התארגנות שלה, בינתיים הוא ואני מקשקשים קצת, ואני עושה כיוונונים אחרונים בתאורה.
הוא יושב לצידי על כורסא בחדר הצילומים. הפתח של החדר מוסתר ממנו. היא מופיעה בפתח, מוודאת שהוא לא רואה אותה ומבקשת שאפעיל את המוסיקה שלה… היא לובשת בגד סקסי מינימלי ועליו של שקוף תואם. אני לוחץ פליי… ולבקשתה גם מגביר את הווליום.
קצב… חזק, רקיד, פועם…
היא מתחילה להתנועע, אני מתחיל לצלם.
עכשיו הכל ברור, היא בחרה להתחיל את הסשן בריקוד ארוטי, סוג של מופע סטריפטיז לכבוד בעלה.
זה קצת שונה בשבילי מהדרך שבה מתחילים רוב הסשנים – כלומר בגישוש ו"חימום" תוך כדי שהמצולמים נכנסים לאוירה, צוברים ביטחון ומתחילים להתקלף מהבגדים בדרך לעירום. הצילום בתנועה שונה מצילום מבויים. צריך ללכוד את הרגע, אין הפסקות ופאוזות, ניסיתם פעם לעצור בחורה באמצע מופע סטריפטיז פרטי? לא מומלץ… אז אני לא מפריע. היא מתחילה להתקלף, התנועות זורמות, היא כבר עבדה על הכוראוגרפיה בבית, ללא ספק, היא יודעת מה היא עושה…
אני עושה קצת "פיין טיונינג" של האור תוך כדי הצילום, קליק, ועוד קליק, והיא בינתיים משגעת את בעלה. בחרה להתחיל את הסשן בפול גז… השיר ממשיך להתנגן ברקע, מגיע לשיא, והיא מוותרת על מה שנותר עליה ומסיימת את הריקוד בעירום מלא.
5 דקות חלפו מתחילת הסשן ואני מרגיש שעברנו שעה שלמה מבחינת האנרגיות בחדר.
מכאן הלאה זה כבר הסיפור שיסופר בפוסט אחר…

רוצים לקרוא עוד על סשן צילום עירום וארוטיקה זוגי? לחצו כאן או התקשרו 058-6622678, רון

לפעמים הזמן עוצר מלכת. או אולי להיפך, לפעמים אפשר לשמוע את הזמן מתקתק. תיקתוק של מצלמה…

רגעים של התמסרות אמיתית לסיטואציה, לחויה, לרגע…
דקות של גישושים, חיוכים נבוכים מעט, אבל ראש פתוח, ורצון לטעום משהו חדש.
כרגיל, האור הדל, מלטף או מסתורי… ברחבי הסטודיו וברצפת הצילומים. אני רוצה את האור שלי מדוד במשורה, משרטט קוים, כמעט דוקר…

יש לה חיוך מבויש על הפנים… רק לפני כמה שבועות התקשרה לתאם את הסשן, מתנה… בשבילו. עכשיו הם כאן. הוא נבוך גם כן אבל מפגין קוליות גברית טיפוסית.
היא סמוקה. כמה חינני. יחד עם המבוכה הזו שמשורטטת לה על הפנים זו נקודת פתיחה מצויינת לסשן. אני אוהב שתוך כדי הסשן הם נפתחים… וכשזה מסתיים אפשר לראות בתמונות את כל התהליך הזה שעברו במהלך הצילומים.

שפת הגוף… זוג צעיר, מלא תשוקה, מדברים הרבה עם הידיים… יד לגוף. הבגדים מיותרים, לגמרי. הם מתקלפים מהשכבות המיותרות. אני מצלם, מדריך מעט.
היא עדיין עם הסומק הזה ועם חיוך. מתמסרת לגמרי, ועדיין סמוקה, כאילו כל קליק של המצלמה מעביר אותה מעל עוד משוכה של מבוכה. נרגשת, מתוחה מעט, וזה יפה לה… הם מדלגים מעל המשוכות בטבעיות חיננית, יש לומר.
יש את נקודת הזמן הזו, שאני עובר "לרקע"… אחרי שהנחיתי, הזזתי, כיוונתי… לפעמים זה מרגיש נכון לעבור למצב שקט… אני מזהה את הנקודה הזו. נותן להם את השקט… קליק, קליק, קליק… אוסף של נקודות זמן. הזמן עוצר, או אולי פשוט נמדד בתיקתוקי מצלמה.
גבר, אישה, עירום, ארוטיקה. כמה פשוט, כמה טבעי. שחור לבן. העור החלק שלה והגוף הגברי שלו. הצל והאור… הצבעים מיותרים פתאום. האינטימיות הזו כל כך צבעונית ממילא… חושנית ועשירה.
—
מסיימים. נפרדים.
אחרי כמה ימים מייל תודה מהם… "לא מפסיקים להסתכל על התמונות"…
—
כיף.

"נו… אז מה את רוצה השנה ליום ההולדת?"
כמו בכל שנה, גם השנה אני ובעלי ערכנו את שיחת יום ההולדת. אחרי יום עבודה מפרך, עמוס ריצות וארגונים, ארוחת ערב ומקלחת, התיישבנו על קפה ועוגה בסלון. קשקשנו, צחקנו ואז הוא שאל את שאלת מתנת יום ההולדת. בכל שנה אני תוהה, מתלבטת, מבקשת זמן לחשוב, אבל השנה זה היה ברור לי מה תהייה מתנת יום ההולדת ה-30 שלי! "סשן צילומי עירום"- עניתי. בעלי לא היה מופתע. הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק, הלוא הוא מכיר אותי כבר מהיותי בת 18… ובעלי היקר, המפרגן מאין כמוהו אמר לי "אין בעיה. תמצאי סטודיו מתאים ותקבעי פגישה".

עוד באותו הערב שוטטתי באינטרנט. נכנסתי לגוגל הקשתי "סטודיו לצילומי עירום" והגעתי לסטודיו אקספוז – הסטודיו של רון. מיד כשנכנסתי לאתר ההתרגשות פשטה בי! נכנסתי לגלריית התמונות ופשוט התאהבתי!!! מי היה מאמין שלא ירחק היום והתמונות שלי יקשטו את אותה הגלריה (:

טינג… הטלפון מודיע לי על מייל חדש באינבוקס של סטודיו אקספוז. אני פותח: "רון שלום! אני מתעניינת בצילומים אירוטיים (מתנת יום הולדת 30!)… ". ממשיך לקרוא, היא מתעניינת קצת בנוגע לפרטיות, הדפסת תמונות, וחותמת בברכת חג שמח. ערב ראש השנה מתקרב. אני לוחץ "השב" ומספק לה אינפורמציה נוספת על הסשן, המחיר והאפשרויות להדפסות. "גיל 30 זה אחלה זמן לחויה נועזת שכזו. תפנקי את עצמך לכבוד השנה החדשה והיומולדת. אם יש עוד שאלות אני כאן בשבילך" מברך ב"שנה טובה" ושולח.

חולף זמן… שיחת טלפון. היא על הקו… מזכירה לי את המייל וכעת רוצה לקבוע סשן. פותחים יומן, היא תארגן לעצמה בוקר פנוי ותגיע נינוחה ורגועה. אנחנו מדברים עוד קצת על הפריטים שכדאי להביא, אולי גם מתלוצצים קצת להפיג מבוכה אפשרית ונפרדים עד הפגישה שקבענו.

לפני תחילת כל סשן אני מכין את הסטודיו. תאורה במצב לתחילת צילומים, פריטים רלוונטים בהישג יד, קומקום חם במטבחון לאיזה קפה או תה, האורות הנכונים באזורים השונים. כשאני כבר מוכן ועושה את דרכי חזרה למחשב היא מתקשרת מהרחוב, רוצה לוודא היכן בדיוק הכניסה ואיפה לחנות. אני קופץ אליה למעלה (הסטודיו במרתף) ופוגש אותה באוטו. פתאום במקום להיות צלם אני על תקן טסטר. מכוון אותה בנסיעה, מאתר מקום חניה ומאתגר אותה לחנות ברברס כשהיא בכלל נרגשת לפני צילומים… צוחקים על הסיטואציה, התחלה מצויינת, המתחים התפוגגו עוד לפני שהיא דרכה בסטודיו. יורדים למטה ואני פותח את הדלת הכבדה…

זהו! סוף סוף עשיתי את זה, וקבעתי עם רון פגישה. מחר היום הגדול! הבוקר הגיע- כולי נרגשת ומלאת מרץ, שולחת את הילד לגן (נראה לי שבאותו הבוקר הוא הגיע ראשון!), ארגונים אחרונים ואני כבר בדרך… "הגעת ליעד!" הכריז לי ה GPS בקול שנשמע עליז מן הרגיל. לא ממש יודעת איפה זה בדיוק, מטלפנת לרון ותוך שתיי דקות הוא כבר אצלי במכונית, מכוון אותי לחנייה הקרובה. נבוכה, חוששת מעט להישיר מבט, משחקת אותה עסוקה בנהיגה ואומרת לעצמי- מטומטמת, עוד רגע ואת אצלו בסטודיו בלבוש מינימאלי (אם בכלל) עושה פוזות מול המצלמה והפלאשים. יופי, מצאנו חנייה! למזלי, הצלחתי להחנות ברברס כמו נהגת מצטיינת מבלי לעשות פדיחות! ירדנו למרתף, רון פתח את הדלת הכבדה וסימן לי להיכנס. חדר נעים להפליא, אווירה קסומה, אור עמום ומוזיקת רקע מרגיעה התנגנה לה…. רון מיד הציע לי לשתות. התיישבנו, קשקשנו, רון הסביר לי מה עומד להיות וערך לי סיור במקום. עברנו על פרטי הלבוש שהבאתי וסיכמנו ביחד עם מה מתחילים- חוטיני שחור ועליונית שחורה שקופה- א-ל-ו-ה-י-ם!!!! הסיטואציה הזו היתה כל כך הזויה- גבר זר שאני לא מכירה, והנה אני עומדת מולו חצי ערומה! לא יודעת להסביר אבל למרות כל ההתרגשות הרגשתי בנוח.

אני אוהב את המעבר הזה מהחוץ לסטודיו. מאור יום, דרך מדרגות פשוטות מוארות בפלורוסנט חיוור לתאורה החמימה והעמומה בסטודיו. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת "וואו" קטן… ומסתובבת קצת להביט מסביב… מציע לה לשתות, עושה סיור קצר… כאן איזור האירוח, פה המטבחון, השרותים, וכאן חדר ההלבשה, את יכולה להניח את הדברים כאן, ושם חדר הצילומים…. החדר האפל. חמישים גוונים של צללים 🙂
אנחנו עוברים על הדברים שהיא הביאה. סקסי… בוחרים משהו שנוח להתחיל איתו.
עוברים לחדר הצילומים. מסביר לה היכן לעמוד. כמה קליקים ראשונים לכיוון תאורה, את לא חייבת לדפוק לי פוזה, תרגישי חופשיה… והיא נרגשת ומחייכת את החיוך הזה של "אני לא מאמינה שאני פה" שמעורבב בו גם ה"וואו, אני פה!"… מצויין, האור בא לי טוב. ועכשיו כמה פוזות ראשוניות בעמידה, חלק בשחור לבן, חלק בצבע… ואני שואל אם היא רוצה לראות… "בטח! איזו שאלה"…
אני מראה לה את התמונות, עוברים עליהן יחד. היא מיד מעירה משהו על הישבן/ירכיים הגדולים מדי לטעמה. אני מחייך… מעטות מאוד הפעמים שאני פוגש אישה שחיה בשלום עם הירכיים שלה, ואף על פי כן אני משנה זוית צילום ותאורה למשהו שמצניע קצת שם ומבליט קצת פה… ועוד כמה קליקים, ועוד פעם אני מראה לה את התמונות, והנה הפעם זה כבר יוצא… "זאת יפה"… ועוד אחת שהיא אוהבת… והופס, אני רואה את זה בעיניים שלה: הכיף מתחיל… עכשיו היא כבר לגמרי בתוך זה. מחליפים סט הלבשה, ממשיכים לצלם… הפעם עוברים לכורסא. כורסא זה דבר סקסי. והיא מתקלפת מהבגדים, נכנסת אט אט לראש יותר ארוטי ונועז… קליק, ועוד קליק, ושוב לראות את התמונות יחד… הפעם זה כבר יותר "וואו" והרבה פחות שיפוטיות על חלק גוף זה או אחר. מצויין…

מחדר ההלבשה עברתי לחדר הצילומים. רון חיכה לי שם, ביצע ארגונים אחרונים עם התאורה והמצלמה. נכנסתי לחדר שהיה חשוך עם תאורת צילום בלבד… הרגשתי חשופה ומבוישת. רון ביצע כמה צילומים ראשוניים על מנת לבדוק את התאורה. פלאש פה, פלאש שם. עמדתי חסרת תזוזה, קצת בשוק . לאט לאט השתחררתי… "זהו. את כאן!" צעקתי לעצמי והבנתי שעכשיו אני צריכה להנות, ולהוציא מכל הסיטואציה הזו את המיטב. בכל זאת זו פנטזיה שאני סוחבת עימי כבר שנים, והיא סוף סוף מתממשת!!! ביקשתי להציץ בתמונות הראשונות והייתי קצת בהלם, זו הפעם הראשונה שאני רואה תמונות שלי מהצד בלבוש מינימאלי (זה ממש לא אותו הדבר כמו שמסתכלים במראה). כל קליק של המצלמה, וכל פלאש כאילו חשפו אותי וקילפו אותי… ואז כבר הרגשתי יותר נינוחה, יותר בטוחה, והיה ניתן לראות את זה בתמונות שחשפו את גופי במלוא הדרו. ללא בושה, ללא היסוס. שדיים, ירכיים, אגן, בטן… מתמכרת לתחושה, מאוהבת בחוויה. חזרתי לחדר ההלבשה על מנת להחליף פרטי לבוש, ובכל פעם חיכתה לי הפתעה חדשה… פעם כורסא, אחר כך כיסא, מיטה עגולה, ואחר כך ריצפה משובצת. נכנסתי כבר לעניינים, הבנתי כבר מה עושים ומה שיצא זה תמונות מרהיבות, מקצועיות, ואני חייבת להודות שממש התלהבתי מהתוצאה!
זוהי חוויה מדהימה, מעוררת ומשחררת. תודה רבה רון! היה פשוט נפלא

קולות מלחמה… שוב…
נובמבר 2012, עזה והעורף הישראלי במוקד העניינים.
טילים, לוחמים, אזרחים תחת מתקפה, בעורף אזעקות והרבה מילים. ולחץ, וזעם, וחשש, ופחד, והתחזקות, הזדככות. קתרזיס.
אנשים נוגעים זה בזה. מי במילים, מי בחיבוק.
נאחזים בשיגרה, או מתמכרים לכל בדל עדכון מהרדיו או הטלויזיה הקרובים.
כועסים.
דואגים.

בסטודיו אור עמום. תמיד זה האור העמום. שמיכה מפנקת של צללים. כשהייתי קטן פחדתי כמו כולם מהחושך, מהאפלה. היום אני חוקר אותה… בעזרת האור. חופר בה ומוצא אוצרות. יצרים, תשוקות. מן חומר אנושי אפלולי וחסר צורה, אבל נוכח. מאוד נוכח. היצרים הטובים הם אלה שמעניינים אותי. יצר החיים למשל. מה שמפעיל אצלנו כל כך הרבה מנגנונים מדהימים. אהבה, מגע, חמלה, חיוך…

זוגיות.
עוד אחד מהפלאים האלה שמלווים אותנו כל הזמן. לובשים ופושטים צורות.
זוגיות טריה ומהממת בעוצמתה, זוגיות של חיים שלמים, מזדקנת לאיטה, מעמיקה עם השנים, זוגיות במשבר, זוגיות של it's complicated…
האור האפל. פנס על זוגיות. אני חושב שאני אוסיף עוד פנס מהזוית ההיא… נראה לי שזה ידגיש גם את הצד השני…
ואני מדליק עוד פנס.
ובפלייליסט מתחלף טראק. אני קשוב, לראות מה יכנס. יש לי פלייליסט קבוע שאני מעדכן מדי פעם, אבל חלק מהקטעים מלווים אותי תמיד בכל סשן. אין סדר קבוע. זה תמיד על shuffle, ואני אוהב להיות מופתע.

היי, אני ענת, ולאחרונה החלפתי קידומת… גיל 30… בניגוד לחברות שלי שנלחצו מהפרידה משנות העשרים הרגשתי דוקא טוב עם זה. בכלל, אני בתקופה שהכל מחובר לי טוב בחיים ואני די שלמה עם מי שאני, מה שאני עושה ואיך שאני נראית. זו גם הסיבה שחיפשתי דרך מיוחדת לציין את יום ההולדת הזה ולפרגן לעצמי משהו באמת שונה ומיוחד. אחרי התלבטות קצרה החלטתי לוותר על "צניחה חופשית" או באנג'י (אני עדיין לא כזו נועזת…). כשדיברתי על זה עם אחת החברות שלי היא סיפרה שמישהי שהיא מכירה עשתה מעין בוק צילומים סקסי בסטודיו לצילום שמתמחה בצילומים כאלה. מיד נדלקתי על הרעיון וביקשתי ממנה שתשיג לי את האתר והטלפון של הצלם.

שיחת טלפון לסטודיו…

אחרי שנכנסתי לאתר של אקספוז והתלהבתי מהתמונות, התקשרתי לסטודיו ביקשתי לקבל קצת פרטים על הצילומים. רון (הצלם ובעל הסטודיו) ענה לי בהרחבה על כל מה ששאלתי ונתן תחושה טובה שמדובר במקום רציני ומקצועי מאוד. הרמתי גבה כשהוא סיפר שהסטודיו נמצא ברחובות. מה איבדת שם? לא נורא… הבנתי שמדובר בנסיעה לא כזו ארוכה. דיברנו עוד קצת על מה כדאי להביא איתי לצילומים (ובאותו שלב גם החלטתי לפנק את עצמי בקניה של כמה סטים חדשים בחנות להלבשה תחתונה), קבענו מועד ונפרדנו, כשאני עם מן התרגשות שמתחילה להיבנות אצלי.

יום הצילומים

בהתחלה קבענו לבוקר אבל הסתבר לי מהר מאוד שזה לא ילך כי בעבודה יהיה לי קשה מאוד להשתחרר באותו יום ובימים שאחריו. תקופה לחוצה. לא רציתי לדחות את הצילומים יותר מדי אז העברנו אותם לערב. לא נראה לי שהעבודה שלי הרויחה מזה משהו כי באותו יום הריכוז שלי שאף לאפס ולא הצלחתי לעשות שום דבר ממשי. אף אחת במשרד לא ידעה על הצילומים אז הסתובבתי עם ההתרגשות הזו בסוד כל היום. יושבת לידי מישהי ממש נחמדה אבל… דתיה, והיא שאלה אותי מה עובר עליי כי היה ברור שאני בציפיה למשהו, אבל החלטתי שהיא לא הבנאדם הנכון לפתוח איתו נושא כזה. אז העברתי בחוסר סבלנות יום עבודה ובשלוש חתכתי. מספיק… מעכשיו אני חופשיה…

הביתה, מקלחת, הכנות, תיק עם כל הפריטים וקדימה לדרך. הנסיעה היתה דוקא קלה. כנראה הספקתי לצאת לפני הפקקים של אחר הצהרים. הגעתי לכתובת וחניתי. שלט הוביל אותי במורד מדרגות למרתף. בקצה המדרגות ניצבתי מול דלת פלדה ענקית. צילצלתי בפעמון. מבפנים כבר דלפו החוצה פעימות באסים רכות של מוסיקה. הדלת נפתחה ורון קיבל אותי בחיוך. נכנסתי. איזה מעבר חד מהפלורסנט בחוץ לאור הרך שבפנים. תאורה חמימה, קירות כהים, ורון מכיר לי את הסטודיו. חדר הלבשה, מטבחון, שרותים, פינת מנוחה, חדר צילומים, ואזור צילומים נוסף. הציע לשתות משהו חם, הלכתי על תה היסמין שהציע (מומלץ!) והתיישבנו לדבר קצת. סיפרתי לו שכל היום אני בהתרגשות ומתח מהצילומים, אבל בפנים כבר התחלתי להרגע והרגשתי שאני במקום שנעים להיות בו. רון היה סבבה, קלטתי מיד שהוא מקצוען ורגיל לעבוד ככה עם אנשים ברמה גבוהה של אינטימיות. בחדר ההלבשה עברנו על הפריטים שהבאתי ותיכננו עם מה אני מצטלמת בתחילת הצילומים ומה בהמשך.

מתחילים לצלם…

או קיי, אני בסט אדום ושקוף של חוטיני וחזיה תואמת. מבט בראי בחדר ההלבשה וסידור אחרון שהכל ישב במקום כמו שצריך… רון ממתין לי בחדר הצילומים ואני מצטרפת. החדר שחור לחלוטין. הקירות, התקרה… רק התאורות של הסטודיו מאירות אבל הכל נבלע בחשיכה מסביב ורק רון ואני נראים. מצולמת וצלם. אחרי כמה כיווני תאורה וטסטים רון חיבר את המצלמה למסך הגדול שבחדר והראה לי איך התמונות יוצאות. מיד אהבתי… זה היה סקסי מאוד אבל בטעם, כמו שרציתי בדיוק. מכאן המשכנו לצלם במגוון תנוחות ואביזרים ומדי פעם החלפתי פריטי לבוש. בשלב מסויים עשינו הפסקה קצרה לשתות ולנשנש קצת, ובשלב זה גם החלטתי שמתאים לי להצטלם בצורה יותר נועזת – כלומר בעירום מלא (אם אני כבר בסטודיו לצילום עירום אני חייבת לעצמי כמה תמונות כמו אלה שראיתי באתר). אני חושבת שלאוירה בסטודיו (כולל המוסיקה והאור הרך) ולאישיות של רון יש חלק חשוב בביטחון הזה שקיבלתי והטבעיות בה בחרתי להסיר את הבגדים. בחרתי לא להיות נבוכה והקשבתי לעצמי. הרגשתי שאני באמת נהנית מהסיטואציה, וזה לא דבר שעושים כל יום, אז נתתי לעצמי להשתחרר לגמרי. חלק מהצילומים היו בבימוי של רון, וחלק היו רעיונות שלי של תנוחות שהכנתי לפני הצילומים (התכוננתי קצת בבית, עברתי על תמונות שמצאו חן בעיני ברשת) ורון התאים מדי פעם את הכיוון של התאורות והעוצמות כדי שהתוצאה תהיה מיוחדת ומחמיאה. בשלב מסויים האוירה נהיתה ממש לוהטת, והפתעתי את עצמי קצת עם רמת התעוזה. ובכל זאת כל הזמן הזה רון ואני ידענו לשמור על הגבולות האלה של צלם ומצולמת ולכבד זה את המרחב של זו. מקצוען, כבר כתבתי.

כל סוף הוא התחלה חדשה…

סיימנו לצלם, אני קפצתי להתארגן בחדר ההלבשה, רון התיישב על המחשב והכין לי דיסק. שילמתי והודיתי לו, היה כיף אדיר וחויה בלתי נשכחת. רון מצידו הודה לי, ושמח שהתמונות מצאו חן בעיני. הדרך חזרה היתה ארוכה יותר. הפקקים הבלתי סופיים של אחר הצהרים גלשו לתוך הערב אבל לא מיהרתי לשום מקום ושמחתי שיש לי זמן לעבד את מה שעברתי ולשחזר את הצילומים. בערב, על המחשב, אחרי שעברתי שוב על כל הדיסק נזכרתי שרון אמר שהוא ישמח אם אכתוב קצת על החויה שעברתי בסטודיו. אז הנה רון, הכל כתוב ואני לא חושבת שהחסרתי משהו. אני שולחת לך את זה בהערכה ובתודה. אמנם חשבתי שזה משהו שעושים פעם בחיים אבל אין לי ספק שאני אחזור אליך עוד פעם. פשוט נהניתי יותר מדי בשביל לוותר על עוד הזדמנות. הפעם הבאה תהיה כנראה עם בן זוג, וכדאי שתכין הרבה כרטיסי זיכרון… נתראה, ענת.