תגית: פנטזיות

כשאת חצי לבושה
חצי פושטת
חצי עם הגב
וחצי מפלרטטת

חצי מכונסת
חצי מודדת צעדיי
חצי מתכופפת
כשאת מדברת בלי מילים אליי

אולי זה לא מקרי שסטודיו אקספוז נמצא במרתף. אולי צריך לרדת למעמקים כדי להצליח להתחבר למקומות הכמוסים והנסתרים בדרך כלל שלנו. אולי צריך את ההגנה הזו, הסביבה המנותקת מהחוץ, זו שמאפשרת לפרוש כנפיים ולעוף, גם אם זה מתחת לאדמה, כמה מטרים מתחת לרחוב הפועם שבחוץ, וכאילו מרחק של ארצות שלמות…
שעה מטורפת. מאוחרת. הזויה לגמרי.
היא שותה משקה שהביאו איתם, משהו שמיוחד רק לה. אני כבר מכיר את הדרינק שלה כי הם היו אצלי כבר. מתרגשת. מרוגשת…
הוא יושב על הספה בירכתי חדר הצילומים, מביט בה באהבה המיוחדת שלו, זו שאינה חונקת, זו שמעריצה, שולח לה חיזוק ומסר – תהני, תעופי גבוה. היא מדגמנת ברטט קל, כמעט בלתי נראה אבל אני מרגיש את הריגוש שאוחז בה.
הם כל כך עדינים ויפים, כאילו נמסים אל תוך הלילה בקלילות כזו, בתשוקה.
עכשיו הוא איתה על הסט, בכלל לא תיכנן להצטלם אבל היא לא מוותרת לו, ולמה שהוא יסרב?
קליקים של מצלמה, מוסיקה מתגברת, נחלשת, נמזגת לתוך נשימה. נשימות.

למחרת אני מקבל מייל: "אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהגעתי לריגוש כזה. אין ספק שהערב הזה יככב לנו במחשבות עוד הרבה זמן."
למייל מצורפת תמונה. ועוד הערה מקסימה בעיניי:
"צירפנו למייל תמונה שנשמח שתעלה לאתר… נכנס לראות (זה מוסיף מאוד לריגוש!) :)"

אז הנה היא. הנה את 🙂

תום קרוז הוא ביל, ניקול קידמן היא אשתו אליס, בסרטו של סטנלי קובריק: עיניים עצומות לרווחה (1999).

ערב אינטימי בבית, אליס מגלגלת משהו לעשן ותופסת ראש. מכאן מתחילה להתגלגל שיחה על קורותיהם במסיבה בערב הקודם, והדרך קצרה לתחום הרגיש של נשים, גברים, גבולות ופנטזיות.