מכוון עלייך שיטפון של צבעים וצורות. ואת פשוט כמו שאת. קלה להרגיש נוח, נוחה להתרגש. כשאני לוקח את הזמן להתעסק בציוד אני מתבונן בך מסתקרנת מתוך אפילת החושים. לסקרנות יש נשימה מיוחדת שכזו, נשימה דרוכה, מצפה. את נאמנה לתנוחה בה אירגנתי אותך ואני תוהה ביני לבין עצמי כמה זמן את יכולה לשכב כך. שעות, אני מהמר. את לא ממהרת. 
אני מתבונן בענין ביצירה המתהווה, לרגע שוכח את עצמי מלצלם. הסטודיו מרגיש לי כמו מקדש קדום ואת מושא הטקס, משאת הלב. התמונה נושמת. זה לא סטילס, זה צריך להיות וידאו ארט, או מוטב – מיצג חי. בדמיוני אני מעביר בסך חברים שהיו מעריכים זאת, וגם זרים שאינני מכיר. תנועה קלה מכיוונך. נדמה לי שאת משחקת לעצמך בשיער. אני מרים את המצלמה ועושה מה שאני הכי רגיל לעשות: לוכד תמונה. לוכד מילים.

פיקסלים הם התאים הקטנטנים המרכיבים את התמונה. ככאלה, הם דבר טוב. כלומר בלעדיהם לא היתה מתקיימת התמונה… 
אלא מה, יש להם תכונה שכזו, לפיקסלים: הם מרובעים! לגמרי מרובעים. תגדיל אותם והם הופכים את התמונה למרובעת.
במשך שנים הורגלנו שכל תמונה המפורסמת ברשתות החברתיות ומערבת עירום בדרגה כלשהי נדרשת לעבור תחת סכין המנתחים של הצנזור. כלומר כצלם התרגלתי לפקסל פטמות (של נשים בלבד, לך תבין את המוסר הכפול הזה), וגינות, פינים וככה לטוס מתחת לרדאר.
להלן תמונה בשתי גירסאות: גירסה מצונזרת עם פיקסלים על הזין, פרדון מיי פרנצ', ומיד אחריה הגירסה הלא מצונזרת. ראו הוזהרתם, שלא ינשך אתכם הטורף…
קיצר, המסר היומי: מי שהולך לישון עם פיקסלים שלא יתפלא שהוא קם עם כאבים בחלציים 🙂

היא מתקלפת כאן, מולי, מול המצלמה. מתערטלת. בשבילה, רק בשביל עצמה. הלקוחות שלי הם כאלה. בשביל עצמם. לכל היותר בשביל בן או בת הזוג. פרטיים. כאן ועכשיו אני השיקוף שלה, המצלמה שלי היא הראי שבין רגליה, הסשן הזה כולו הוא צלילה לתוך ראשה, עמוק, למקום בו רוחשות ותוססות הפנטזיות. היא חוצה בקלילות את הקוים שבין הארוטיקה לפורנוגרפיה. ולך תגדיר את הקוים. הסופר אלן רוב גרייה כתב ש"פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר" ואחרי שעות אינספור במחיצתם של אנשי הארוטיקה, אני מוצא שהפורנוגרפיה טבועה בנו כל כך עמוק שזה כמעט מובן מאליו שהיא פורצת אל פני השטח מבעד לסדקי המעטה המהוגן. תן לאדם את המרחב הבטוח, המאפשר, המעודד וזה פשוט שם. השחרור נטול העכבות הזה. זה מתחיל בבדיקה קטנה של המרחב. "בטוח לי כאן? אני מסוגלת לשחרר?" הטופ יורד. הידיים לא מכסות את שנחשף. המבט יציב ובטוח לפנים. המיינד קשוב להוראות  שלי אבל גם לקצב הדופק המתגבר בפנים, מתחת לעור. אחר כך באותה הדרגתיות מענגת ומענה מגיע העירום המלא. הקלה. הפריט האחרון של הבגד נזרק בחופזה כמעט. הוא כמעט מרעיש בנוכחותו הלא רצויה. "תן לי להשתחרר ממך כבר" היא מצליפה בו, ואני מצלם אותה מעיפה תחתון או גרביון הצידה. עכשיו היא לפתע במרחב חדש. אין פה בגדים לדגמן, בדים לפלרטט איתם, להתלטף בהם. יש גוף, הכי נוכח ועירני בעירומו, כאילו חוגג את צאתו לחופשי, והמבט תועה לרגע בתוך המרחב הזה. מסתכלת סביב. כורסא, כיסא, מיטה, רצפה… המוזיקה והדיבורים הם כעת כמו מעקה לאחוז בו ולהתקדם. אני בוחר להוביל אותה דוקא דרך מחוזות השתיקה. דקות של צילומים אילמים, נטולי תקשורת מילולית. רק דחיסת האויר שבחדר, נשיפת מכונת העשן, וסחרורו במערובלת סביבה. עכשיו זה כבר מיני, בוטה, סמיך. הנשימה שלה מתקצרת, הנגיעות שלה מתארכות. פיין טיונינג של האנרגיות בחדר, יש מקום להכניס בינינו גם חיוך, בדיחה, לנרמל את הסיטואציה ההזויה הזו. כי שעה אחורה זו היתה לא יותר מהזיה, וכעת – מרגע שנפרץ המחסום – זו סיטואציה נורמלית מדי, הגיונית עד העתקת הנשימה מהקונטרסט המסנוור. אני מכוון מחדש את התאורה. היא מכוונת מחדש את התנוחה. יוצקת לתוך ההעמדה שהצעתי את הסטייט אוף מיינד הרטוב והחמים בו היא שרויה כעת. אני אוסף קליקים יקרים של תמונות. בין קליק לקליק אני מנסה ללחוץ על כפתורי הזיכרון בראש. להקליט את הריחוף הזה, כדי לנגן אותו שוב במועד מאוחר יותר. אי אפשר ואין צורך, אני יודע, כי אין תחליף לדבר האמיתי, והדבר האמיתי לא הולך לשום מקום. זה בתוכנו.

כשאת חצי לבושה
חצי פושטת
חצי עם הגב
וחצי מפלרטטת

חצי מכונסת
חצי מודדת צעדיי
חצי מתכופפת
כשאת מדברת בלי מילים אליי

הימים כבר קצרים מאוד, השמש שוקעת מוקדם והערב הולך ומתארך.
אמנם יש יופי וחיוניות בשקיעות המאוחרות ובקצב התוסס של שעון הקיץ, אך שעון החורף והעונה המתפתחת כעת מזמנים לכם הזדמנויות מרתקות וחויות מרגשות. צריך רק לחדד את החושים.

להצטופף זה כבר לא בחוף הים

הסלון עושה קאמבק. לא, זה לא הסלון של האבטיח והגרעינים והופ, לרוץ הלאה (כי עוד יש אור בחוץ ואפשר להצטופף עם עוד מאה אלף איש בים)… זה הסלון של הכירבולית ומשקה חם… סלון של לרבוץ בלי למהר לשום מקום.
אפשר ורצוי לארגן איזה סרט טוב ולעמעם את האורות, לאות הזדהות עם החושך המוקדם בחוץ. אם האויר בחוץ קצת קריר אל תמהרו לסגור את כל החלונות, תשאירו לפחות חריץ ותנשמו… איזה כיף, מתי אפשר לנשום ככה בקיץ? אה כן, ותהיו ביחד, לא לבד.

לארח, להתארח

אז נכון שכבר לא נפגשים עם כל העולם ואשתו בחוץ, אבל זה הזמן דוקא לעבוד על המפגשים האחרים.
להזמין אורחים הביתה, לקפוץ להתארח אצל חברים, ואולי אפילו לארגן איזו מסיבונת סתוית… אלכוהול אגב מחמם יופי את האוירה כשקר…

לגעת

מה יותר מחמם מלגעת, להתכרבל, ולהעביר חום הדדי?… אז בבקשה, נא להתקרב! סוף סוף כבר לא חם ונגמרה העונה המיוזעת. אם אתם בכל זאת מתגעגעים לזיעה משום מה תטפלו בזה בדרכים אחרות… יש אלטרנטיבות לשמש הקופחת 😉

לקפוץ לסטודיו אקספוז

וולקאם, הסטודיו כבר לגמרי בראש הסתוי, ומוכן לחורף. האור העמום באקספוז יעטוף אתכם בשמיכה של ביטחון והמוסיקה תלטף לכם את האוזניים. האוירה החושנית תזכיר לכם שאפשר להתקלף מהשכבות המיותרות לא רק בקיץ, ושבאקספוז יש לזה גם קסם מיוחד של גילוי, מסע והצצה לעולם שמשלב אמנות, עירום ואהבה. אהבה עצמית, כי אם לא תאהבו את עצמכם וגופכם איך האחרים יאהבו? ואהבה הדדית, כי אם תבואו בזוג מובטחת לכם פתיחה חמה במיוחד לעונה הקרה. הסשנים של סטודיו אקספוז הם חויה שחייבים לעבור, אז תתכווננו לתדר הנכון, תרימו טלפון ונקבע…ושיהיה סתיו חושני!

לילה.
הנר הריחני בוער כאילו אין מחר. כל הסטודיו אפוף ריח. הקטורת כבר מזמן נכנעה.
בד סתור זרוק על הרצפה בחדר הצילומים. עוד מעט אאסוף, אסדר, אפנה. מחר עוד סשן מיד בבוקר, הסטודיו חייב לחזור לקדמותו.
לפני כמה דקות הם יצאו מכאן. היא, שנכנסה מהוססת… הוא, שלא היה לו מושג כמה היא תפתיע את עצמה ואותו. תשתחרר, תעוף.
שבוע משוגע של סשנים.
בכל יום הפתעה אחרת. מסע אחר.

לעוף על עצמך. מתי עפתם על עצמכם לאחרונה? מתי ממש שחררתם, זרמתם, אהבתם את עצמכם בלי שום תנאי? מתי חייכתם פנימה?
שבוע מיוחד. החלטתי שזה שבוע "לעוף על עצמך". לא זוכר למה אפילו. וככה כל סשן, כל יום, אני מלווה אנשים בדרך הזו לשחרר ולעוף על עצמם. זכיתי.
עירום, ארוטיקה, מיניות. הבגדים מפסיקים לשחק תפקיד חשוב כל כך. וזה מתחיל להשתחרר. תחילה זה בשביל התמונה, בשביל הפוזה, אחר כך זה מתחיל לחלחל, מתחיל לעבוד מבפנים.
ועוד קצת להעז ולחשוף, ועוד קצת לאתגר…
ופתאום זה שם. לגמרי.
משוחרר, טבעי
יפה. צלול.
המצלמה מתקתקת לי ביד, אני נושם פנימה את הקליקים, מנסה לתעד גם בראש ולא רק בכרטיס הזיכרון. רגעים של חויה בהתהוות. כאן… עכשיו… מצלם, מביים, נושם. מקשיב. הנר, הקטורת, המוסיקה, היא, הם…
מערבולת של יצרים, רגש ודופק שמגביר קצב.
לא, היא לא חשבה שהיא תעוף על עצמה ככה. היא בכלל חשבה שהיא כאן בשביל לעשות אותו מבסוט. לא נקודת מוצא אידיאלית לסשן צילומים. אבל אי אפשר לזייף את זה, לעשות סשן שלם בכאילו.
לאט. סבלנות. תקרא אותה. תבנה את זה…
ואז זה הסתובב פתאום, השתחרר. נקודה כלשהי בזמן ובסיטואציה שעשתה את הסוויצ'. קליק… ראיתי אותה פורשת כנפיים. קליק…  נוסקת. עפה. קליק… אני מכבה אור, מדליק אחר, היא כבר לא שמה לב, היא לגמרי עם עצמה. קליק…. מסתיים טראק במערכת… שקט בסטודיו, נשימות קצובות. קליק…

הסשן מסתיים. נפרד מהם.
הנר דולק, הקטורת כבתה, עוד מעט אסדר… אאסוף. חוזר למחשב. פותח תמונה לעריכה מהסשן של אתמול. נזכר שהיא כתבה לי היום… סיפרה שזה לא עוזב אותה מאז שהיא יצאה מהסטודיו… חושבת על הסשן, מסתכלת על התמונות… ואני מחייך. יודעת למה? כי ככה זה בעצם… כשאת עפה על עצמך…
לילה טוב.

… לא יודע אם היא תזרום עם צילומי עירום או שתרצה לברוח מהסטודיו…

כשאסי התקשר לברר לגבי סשן צילומים סקסי ליסמין הוא סיפר לי שהם נשואים חמש שנים. היא תמיד אהבה להצטלם, אבל אין לו מושג אם היא תזרום עם הקטע של צילומי עירום. סיפר שהיא לא בנאדם בישן, אבל אין לו מושג איך היא תגיב לסיטואציה. בעיקרון היא אוהבת שמפתיעים אותה וטיפוס זורם. את הרעיון למתנה סקסית שכזו קיבל כשהתגלגל ברשת לתמונות שצילמתי. עכשיו שהבת שלהם גדלה קצת הם בתקופה של לצאת יותר מהבית, ולעורר שוב את הזוגיות שהיתה קצת על hold…

אחרי כמה דקות של שיחה הבנתי פחות או יותר מי הנפשות הפועלות והמלצתי לאסי ללכת על גורם ההפתעה. ניחשתי שיש סיכוי טוב מאוד שיסמין "תעוף על זה" כמו רוב הנשים שמגיעות להצטלם, ורק סיכוי קטן שהיא בכלל לא תהיה בענין. אסי יהיה איתה כאן כמובן אז ידעתי שיהיה בסדר.

…תיזהרי, יש פה מדרגה קטנה… זהו, עכשיו תסתובבי ותפקחי עיניים…

אני מת על זה. גורם ההפתעה. הרגע הזה שהיא עומדת מולי במסדרון האפלולי של סטודיו אקספוז, בעלה לצידה עם חיוך על הפנים (ולב פועם לא פחות מהר משלה…) ואני מציג את עצמי ואת המקום אליו היא הגיעה… לא "סטודיו לצילום", אלא התיאור המלא: "סטודיו לצילומי עירום וארוטיקה"… למה לא, אני מאמין בלזרוק ישר למים העמוקים… מקסימום אפשר לקחת מצוף ולהרגע קצת ברדודים, ואסי לידה…
את החיוך המופתע-נבוך-סקרן-נדלק אתם יכולים לנסות לדמיין… זה בא יחד עם דקה או שתיים של טיול שקט שלה במסדרון מול התמונות שצילמתי שתלויות על הקיר, סוקרת אותן אחת אחת.

… טוב אז זה אומר שעכשיו אני צריכה להתפשט?…

ישירה, ספונטנית, בלי משחקים… היתה לי תחושה כזו כשאסי ואני שוחחנו לקראת הסשן. ואכן יסמין, עם התרגשות ניכרת אבל בהבעה שלא משאירה מקום לספק שהיא לגמרי בקטע של המתנה שהכין לה בעלה האוהב, מתלווה אליי לחדר ההלבשה שם אנחנו פותחים את התיק שהכין אסי עם מבחר פריטים מארון הבגדים שלה… חוטינים, ביריות, חזיות תחרה, מחוך, בייבי דול, גרביונים, מגפי עור וזוג סנדלי עקב. לא חסר כלום, ואני עוד מחזיק אקססוריז משלי בסטודיו…
על מה נלך בהתחלה? אני מסתכל על יסמין… היא נראית לי די מוכנה לקפוץ למים. למה לעכב אותה? מציע לה ללבוש את הבייבידול השחור השקוף, ו…זהו. היא בתגובה מנסה להיראות מזועזעת מעט אבל זה לא מצליח לה… החיוך שבורח לה מתחבר לחיוכים  של אסי ושלי ואני יוצא מחדר ההלבשה, משאיר אותם לבד רגע, סוגר את הדלת מאחורי יסמין שטומנת את הראש בחזה שלו ומסננת משהו כמו "אתה משוגע לגמרי".

…אסי, בוא תצטרף …

שעה לתוך הסשן, יסמין בעולם אחר לגמרי, זורמת, מתמסרת, לפעמים דופקת פוזות משלה, אבל כל הזמן קשובה לי ומקבלת כל רעיון וכל תנוחה. התמונות שאני מראה לה על המסך עושות לה את זה ואסי כל הזמן איתנו, רוב הזמן שקט אבל מדי פעם מעודד אותה ומפרגן. זוג מקסים. מאוזן. עכשיו מגיע הקטע המעניין… האם אסי יצטרף? ברור לי שמבחינת הסשן זה אומר שהעניינים פה יתלהטו. יסמין לגמרי משוחררת כבר מול המצלמה ומולי, אם היא מזמינה אותו להצטרף סימן שהתסריט מקבל תפנית קלה לכיוון המעשי, לא שמקודם היינו בצילומים תמימים במיוחד 😉
אסי לא מקלקל ת'חגיגה, ניגש ליסמין ואני מקליק כמה תמונות ראשונות. הוא עדיין בג'ינס וטי-שירט אבל יסמין דואגת מהר מאוד לקלף אותו מהחולצה ופותחת את החגורה והכפתור של הג'ינס שלו.  מכאן העניינים כבר זורמים הלאה באופן טבעי… זוגיות זה דבר פוטוגני, גם מיניות 😉