כל היום לא מצאה בתוכה שקט. התרוצצה, תיזזה, היתה בתנועה מתמדת גם כשישבה. החום שטף אותה מבפנים. פתחה חלון, זה לא עבר. אחר הצהרים כשיצאה מהמשרד והלכה ברחוב הסואן לעבר תחנת הרכבת הבחינה בשקט שהשתרר. בפנים. המילים, היא חשבה לעצמה, הן נעלמו. היא לא מדברת, אף אחד לא מדבר אליה, היא יכולה להתכנס, לעבד. לעבד את אתמול, לפנטז את מחר.
אור אדום ברמזור. אנשים עומדים, מכוניות בתנועה. מעבר חציה ובצדו השני חיילת, זקן, אישה בשמלה שחורה וטלפון ליד האוזן. היא משוחחת עם מישהו. היא מחייכת. היא נראית לה בדרך להפגש איתו. היא מזכירה לה את עצמה. והיא מוצאת חן בעיניה.
אור ירוק. היא שוכחת לרגע להתקדם. אפטרשייב גברי עוקף אותה ומכייל חושים, מפעיל רגליים. חכה, לא סיימתי להסניף אותך. תן לי לנחש, תן לי לזהות. היא כבר על המדרכה בצד השני. מסתובבת לרגע לחפש את השמלה השחורה שכבר איננה נראית. היא מבולבלת. היא צועדת לתוך התחנה. ההוא עם האפטרשייב עובר בשער האלקטרוני.
הרכבת נכנסת לתחנה. תנועת אנשים ברציף. היא עומדת לעלות לקרון כשהיא שומעת ״סליחה, את עם השמלה השחורה!״. האפטרשייב מתקרב אליה ומגיש לה את האוזניות שלה שנפלו. היא מחייכת. תודה. על לא דבר. אפשר לשבת איתך? רק אם תספר לי מה עשית אתמול בלילה. מתאים… ואת תספרי לי גם?