שלושה קילומטר וחצי לתוך המסלול היא הרגישה את הגוף מתחיל להסתנכרן. הדופק, הצעדים, השרירים בכל איברי הגוף… זה היה כשהשתרר השקט המוכר, העוטף. עוטף אותה בבועה של שלווה וריכוז. היא רצה לתוך החשיכה בין צללים חולפים ושקעה לתוך עולמה הפנימי בעוד רגליה נושאות אותה קדימה, רחוק ככל שתצליח להרחיק, קרוב ככל שתצליח להגיע.

המחשבות נשאו אותה הרחק. היא אהבה את הרגע הזה שהמחשבות רצו מהר יותר מהגוף. כמו הערב. הוא רץ איתה יחד במחשבות. היא רצה והוא חיבק, היא ברחה והוא תפס, היא מעדה והוא הציל, היא ברחה והוא התאמץ ונלחם ולא ויתר. יחד הם הזיעו, לבדה היא הזיעה דמעות, ופתאום נרעדה בבהלה כשהקול הנשי בקע מהאוזניות ובישר לה על עשרה קילומטר שהושלמו.

"אתה נשאר איתי? ממשיכים?״

לרגע לא היתה תשובה, עוד צל פנס הלך והתארך עד שנעלם והוחלף בצל חדש וקצר שהחל להתארך גם הוא. ואז הוא שוב הגיח מהצללים, במבט המפשיט והרעב שלו, בתערובת המוכרת והסמיכה של גבריות עוטפת. רוצי, הוא לחש לה, רוצי רוצי אל תפסיקי, אני מחכה לך בסוף, כשירעדו לך הירכיים, כשתירטבי לגמרי. חפשי את השיא, רוצי.

והיתה שתיקה של קטע טוב. שתיקה שמתענגים עליה. הם ישבו זו מול זה ולא התבוננו ולא הקשיבו ולא הרהרו בדבר פרט לכוסית היין המענג. נלגמה לגימה נוספת. טבעת עשן.

אחר כך הוא שאל אותה: ונניח שהייתי הולך עם ההיא, אז, מה היית אומרת?

והיא ענתה לו: אני חושבת שאז הייתי משתגעת. באמת, הייתי יוצאת מדעתי. אבל אז היה אז.

והיום?

היום הייתי שולחת אותך אליה. אורזת לך צידה לדרך. קח סנדביץ׳, קח יין, קח מה שתיקח. קריר בחוץ, תתלבש חם.

את מצחיקה.

לא, אתה. תמלא לי בבקשה עוד…

תגידי, כל זה נורמלי? אני מתכוון לכל הפתיחות הזו. לא היינו ככה פעם…

פעם לא היינו. נקודה. הזמן שינה אותנו…

וזה טוב?

אני לא יודעת. נראה לי שכן. אני מרגישה הרבה יותר ממוקדת, בטוחה, חיה. אפשר לומר שאני מרוצה. אני מסתכלת עלייך וגם אתה נראה שלם יותר. שלו יותר. לא היינו ככה פעם.

וזה תוצאה של מה? גיל? ניסיון?

תמזוג לי עוד. תמזוג.

אל תגמרי לי לבד!

אל תאיים!

את מצחיקה, עדיין. בעצם יותר.

תשובה נכונה יקירי, לחיים…

 

שלוק

היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.

כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.

שחרור

כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.

תשוקות

האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.

פייסבוק

אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).

ילדים

לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.

מבוגרים

המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂

 

הימים שלפני ראש השנה. ברכות משוגרות בקצב מטורף במיילים וברשתות החברתיות. הווטסאפ מוצף בסרטוני אנימציה של דבורים וצנצנות דבש מזמרות, ואתה מהסס לרגע עם האצבע על הטלפון… לסמס שוב ברכות? אולי לוותר? אבל אי אפשר לא לברך! אבל זה כל כך שחוק!! וככה זה חוזר שנה אחר שנה… ומשנה לשנה הדבורים והצנצנות נשמעות נואשות יותר… תבחרו בי! תבחרו בי! ואתה תוהה כמה כבר אפשר לחדש כשהסאונדטראק ברקע הוא השיר "שנה טובה, שנה טובה".
עזבו רגע, לא באתי לחפור. באתי לברך 🙂
ויש לי מה לומר.

שנה עברה שנה חלפה…

כל השנה אני פוגש כאן בסטודיו אקספוז אנשים שיוצאים מהשגרה, פורצים את הגבולות, מגשימים פנטזיה, הופכים את השנה ליותר טובה. יש לי את הכבוד ללוות את האנשים הללו (חלקם קוראים את הברכה הזו ממש עכשיו…) במסע המרתק של אקספוז – מסע אל עצמנו, אל המקומות הכמוסים שלנו, בגוף ובנפש. למדתי דבר או שניים על נפש האדם ומורכבותה בשנים שאני מלווה אתכם ואתם אותי.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

את השיר המקסים הזה תשמעו בעיקר בימי זכרון. לא פלא. הוא מדבר על אובדן, על מי שהלך מאיתנו. תירגעו, זה לא הולך להיות פוסט מדכא. ממש לא. באתי לברך, נכון? אז השורה המופלאה הזו היא תמצית העניין. להרגיש, לאהוב, לחוש, להתקדם, לחיות… זה משותף לכולנו. כמה שאנחנו שונים – כולנו עשויים מאותו חומר, אותו יצור אנושי מרתק. בהילחץ הטריגר הנכון כולנו יודעים לשמוח, לעוף גבוה, להעז, לרצות, להתעורר, להגשים. בהיותנו עייפים, או כבויים, או מבואסים, האנרגיה כמו נעלמת מתוכנו. וזה יכול להיות יום רע, או חודש גרוע, או שנה, שנתיים, עשור… ופתאום… קריאת השכמה! איפה היינו עד עכשיו? ישנו? בהמשך השיר היפה של מוטי המר מופיעות המילים "משהו מת בנו", כי הוא מדבר על אובדן, על מי שהלך ולא ישוב. אבל אני פה דוקא בשביל ה"משהו נעור בנו". משהו נעור לחיים. ואת/ה מבין שזה לא משנה מה היה, משנה מה עכשיו, ומה יהיה. וכאן אני רוצה לברך.

מהי בעצם "שנה טובה"?

הרי איחול זה דבר סובייקטיבי. מישהו יברך אתכם בעושר ואתם אולי זקוקים כרגע בעיקר לאושר. אחר יברך אתכם בשפע ואתם הכי זקוקים עכשיו לבריאות. ככל שחושבים על זה, נדמה ש"שנה טובה" זה סוג של שיק פתוח שמקבלים ממישהו שחשב עליכם. זה רעיון יפה, אבל איך פודים את השיק הזה? איך מפקידים אותו בחשבון האישי ולא שוכחים אותו במגירה עד יפוג התוקף? האחריות לכך מוטלת עלינו.

למלא את השנה בטוב

בורכתם, קיבלתם שנה. שנה במתנה 🙂
הרי החיים שלנו הם מתנה. מכירים את הביטוי הנפוץ: "חיים רק פעם אחת"?
אז קחו תובנה מתקנת: "מתים רק פעם אחת. חיים כל יום מחדש!"
קחו את השנה יום אחר יום, או כפרוייקט שנתי אחד גדול, העיקר שתקחו אותה! סמנו לעצמכם וי בטבלה האישית הזו, של מה שתרצו לעשות. מטרות גדולות כקטנות, יעדים, יעדי ביניים, נצחונות קטנים שלכם על מי שהייתם, וחיזוקים לעצמיות שלכם, להיכן שתרצו להגיע. את השיק הזה של ה"שנה טובה" רק אתם פודים, רק אתם אחראים לגביה, ותתפלאו, אבל יש המון "כסף" בקופה הזו, ויש מספיק לכולם. רק תקחו 🙂

ובכל זאת כמה מילים קונקרטיות כי שיק פתוח זה מסוכן 😉

רוצה לאחל לכם שנה של אושר באופן כללי. כזה שמורכב מהרבה רגעים טובים שעוזרים לכם לסגור יום ולדעת שהוא יום שתזכרו. שתתרפקו עליו. שתחייכו כשתחשבו על מה שעשיתם בו. רוצה לאחל לכם אהבה. שתהיו נאהבים, שתאהבו, שתהנו מחיבוק, לתת ולקבל. והרבה. רוצה לאחל לכם תשוקה. כי היא הדלק, המדורה שבוערת בנו ומחממת. היא שמניעה אותנו קדימה בחיים. להשיג, להגשים, לנוע, להעז.
מאחל לכם שאת התשוקה תחברו לפנטזיה. שתדעו לחלום, ולגעת בחלום. השנה, כן?
ובריאות. הכי חשוב. בריאות והרבה 🙂

השנה שלי

מלא בהכרת תודה על התפקיד המרתק שנפל בחלקי במסגרת הפעילות של סטודיו אקספוז. משנה לשנה אני לומד דברים חדשים, מתקדם, לצידכם, ורוכש עוד תובנות על ה"כולנו רקמה אנושית אחת חיה". נהנה לראות אתכם עפים, נוגעים, חולמים ומגשימים. ולצלם. תמיד לצלם. כמה יופי יש בכם כשהאור והצל מלטפים אתכם, והגוף יוצא למחול של פנטזיה ומציאות בצבעים או בשחור ולבן. וכך זה ימשיך, גם בשנה הקרובה, שתהא – מקוה – עוד שנה נפלאה 🙂

ממני בהמון גאוה שהקדשתם זמן לקרוא, רון 🙂

כל השנה הוא פועם…
פעמים זו פעימה שקטה, לא מודעת
אך יש רגעים שאנו מרגישים אותו שם…
אולי זה רגע של פחד, בהלה
או רגע של התרגשות מפעימה
אולי זה מופע מרגש או שיר סוחף של אמן אהוב
ואולי זה כי נפגשתם… והתרגשתם…
כל השנה אנחנו חיים
פעמים עוצרים לעשות חשבון נפש,
ויש לפעמים שאנחנו מגלים שכל כך הרבה זמן לא עשינו.

ואז הוא מגיע, הראש הזה, הראש של השנה…
ראש קשה.
במיוחד השנה, כל כך מוקדם, בתוך הקיץ.
ראש בקיר.
שנה טובה, שנה טובה, עומס של ברכות,
אנחנו עוד כל כך עסוקים, למי יש זמן??

אבל אז פתאום זה מגיע… הרגע הזה, אולי בשעת לילה מאוחרת. אחרי עוד יום עבודה אינסופי לתוך הערב והלילה, או במסע הבישולים והנקיונות לחג, כשהלילה פורש את חסותו ויש פתאום כמה רגעים של שקט, שקט אמיתי. בלי מלחמות, בלי חיסונים, בלי פוליטיקה ובלי רעשים.
ואז, ברגע הזה…
הראש פוגש את הלב…
ואיזה רגע קטן של הזדככות, אולי צביטה, או הוקרה…
רגע של תקוה
כי בכל זאת החג הזה
כשמפשיטים אותו מכל הרעש והעומס
מצליח לחבר אותנו למשהו. למישהו.
לעצמנו…
אז ברגעים כאלה, עם חוסר מצטבר של שעות שינה,
ועם ריצות של בוקר, וסחיבות של צהרים, וחיוכים של ערב, ונהיגות, ותיקונים, ותקלות, ומתחים, ו… ו…
עוצרים…
לוקחים נשימה…
ועם חיוך, וכוונה כנה, מברכים:
שתהא שנה טובה!

כל השנה הוא יפעם…
פעמים זו תהיה פעימה קצובה, לא מודעת,
תוצאה של שלווה, או אדישות, או תרדמה
אך לפעמים נצא מגדרנו
תהא הסיבה אשר תהא
ונרגיש אותו פועם
ונרגיש אותנו נושמים
ומי יתן ובאמת הלב יעלה על גדותיו השנה,
ונעבוד עם הראש, אבל גם עם הנשמה, הנשימה…
וככה, במסלול שכולו רצף של רגעים
נבנה לעצמנו שנה טובה. שנה של חיים.

חום יולי אוגוסט. זה לא שפוי. בחוץ שמש קופחת ומיום ליום הטמפרטורות נוסקות ואיתן גם אחוזי הלחות. מי בכלל רוצה לצאת החוצה לתופת הזו? אני מתחפר במרתף המפנק של אקספוז עם משב ארקטי צונן מהמזגן ומוסיקת צ'יל אאוט אוורירית… יש מצב שבאוקטובר-נובמבר אני אוציא החוצה קצה של אצבע לבדוק את הטמפרטורה וכיוון הרוח. עד אז בירה צוננת זה המרענן הרשמי, והלקוחות של אקספוז הם הצד היפה והסקסי של הקיץ.
החום מקלף אותנו מהשכבות. אתם מגיעים אליי כל כך הלומי שמש שההתפשטות מהבגדים ממש מתבקשת. לחקור, לחשוף, להתנסות, ובהתאם לעונה זה לא בא בכבדות מהוססת אלא בקלילות של הסרת חולצה בחוף הים, בגל מתנפץ ומקציף אל החוף.

סשן צילומי עירום אמנותי בסטודיו אקספוז

אז זו ההזדמנות להזמין אתכם לברוח מהחום למקום עם אוירה אחרת לגמרי… חמה לא פחות. הסשנים של סטודיו אקספוז מתאימים לנשים, גברים (מתנה או הפתעה סקסית לבן/בת זוג), לזוגות (חויה מהממת בשניים, מתנה רומנטית וסקסית ליום הנישואין, יום הולדת, או סתם ליציאה מהשגרה) וגם לאירועים מיוחדים עם מספר משתתפים, כגון מסיבת רווקות, ועוד…
נותרו מספר מועדים אפשריים לאוגוסט הצפוף, ואתם מוזמנים להתקשר אליי 054-6622678 ולפתוח יומן.

הניוזלטר של סטודיו אקספוז יוצא לדרך

מרבית האנשים שמגיעים לאקספוז רוצים לשמור על קשר. ואני שמח לשמור על קשר איתכם!
לבקשת הלקוחות ואנשים נוספים שמפרגנים ועוקבים אחר הבלוג, האתר והפייסבוק של אקספוז, יישלח למייל של המעוניינים ניוזלטר ובו תמונות, עדכונים על המתרחש בסטודיו, עדכונים על מבצעים ועל פעילויות נוספות שאני מארגן בו. אני מזמין אתכם להירשם לניוזלטר (שלחו מייל ל office@studioexpose.co.il ובקשו להצטרף) ואני אדאג להוסיפכם לרשימה. המייל הנ"ל הוא גם הכתובת לבירורים ולתגובות והצעות. דברו איתי… תמיד קשוב!
שיהיה לכולנו קיץ חם וסקסי!
אישית אני כבר מחכה לסתיו 😉

 

שבוע מעניין מסתיים לו. זה עתה יצא מהסטודיו זוג מקסים אחרי סשן צילום עירום סקסי אמנותי. איכשהו תמיד מגיעים אליי לקוחות ברמה, שכיף לצלם ונחמד גם לדבר איתם על כל מיני נושאים מעניינים.
צילום עירום זוגי אינו חויה מובנת מאליה לרוב הזוגות, ורבים מאלה שמגיעים להצטלם בסטודיו אקספוז עושים זאת כמובן בפעם הראשונה. אני משתדל מאוד שכל התנאים המתאימים להצלחת הסשן יתקיימו כאן באקספוז. האוירה, שמורכבת מהעיצוב, התאורה, המוסיקה, הפונקציונאליות והנוחות של המקום, וגם התקשורת בינינו. ההנאה הגדולה שלי היא לראות את האנשים עושים את הדרך מהמקום הנבוך, הקפוא לפעמים, למקום של לשחרר, להעז, ו… לעוף על עצמם קצת, למה לא, זה מצטלם טוב 😉

מתנה סקסית

חלק מהסשנים בסטודיו אקספוז נולדים כרעיון למתנה סקסית לבן הזוג. נשים שחושבות איך להפתיע את הגבר שלהן, להדליק אותו, להיות יצירתית, מקורית, וגם… להיות קצת המאהבת, לא רק האישה 😉
נשים יקרות, אני אוהב מאוד לשמוע מכן על הדברים המעניינים שאתן עושות עם התמונות אחרי שיצאתן מהסטודיו. רעיונות מקוריים, מושקעים, לפעמים מפתיעים… אפשר לומר שבהרבה מאוד מקרים התמונות לא נשארות נעולות רק באיזו מגירה נסתרת בחדר השינה, אלא (בשימוש מושכל ובטוח) מככבות בעוד דרכים מגוונות ויפות.
זכיתי ללוות כמה נשים מקרוב במסע הזה אל המתנה וההתלבטות איך, ומה, ואיפה… עניינים שנוגעים להדפסות, לאלבומים, לעיצוב, ועוד… מרגש אותי לראות כמה השקעה, כמה מחשבה וכמה רגש ואהבה נוצקים לתוך המתנות האלה. לפעמים זו מתנה סקסית לגבר, לפעמים מתנה אינטימית לעצמך… אבל ברוב המקרים מה שיפה זה לא רק התוצר הסופי, אלא גם הדרך לשם. שמתחילה בשיחת הטלפון אליי, ממשיכה בסשן צילומים, ואחריו כל ההתעסקות בתמונות, בבחירה, ובהכנה של המתנה עצמה. סוג של מסע. מסע מעצים, ובו גם רגעים של התלבטות, תהיות, תקוות, דמעה או שתיים, ולבסוף מזכרת מיוחדת, לכל החיים 🙂
אז גם השבוע נהניתי ללוות עוד מסע קטן יפה למתנה מיוחדת במינה. את, תודה לך שנעזרת בי 🙂

האתר החדש של סטודיו אקספוז

סוג של בייבי שלי. אני בדרך כלל עושה הכל לבד כשזה נוגע לאתר האינטרנט שלי, ולפעמים גם בתחומים אחרים. זה גוזל ממני המון זמן, ולפעמים זה לא ממש משתלם במושגים של השקעה, אבל קשה לגזול ממני את ה"עשר אצבעות" הזה. אז אני עדיין ממשיך ללמד את הבייב החדש ללכת, ונהנה להוסיף לו תכנים, ולשפץ את העיצוב, ובעיקר די גאה שהוא כבר כאן איתנו, וחבלי הלידה הראשונים נשכחו.
כחלק מהשינויים באתר, הבלוג כעת הרבה יותר ידידותי ונגיש, לכם ולי. זה יעזור לי לעדכן יותר פוסטים, ואני מקוה שתמצאו בהם עניין. כתמיד אני קשוב לפידבקים ושמח לקבל תגובות והודעות.
מוזמנים לשמור על קשר… בדף סטודיו אקספוז בפייסבוק ובפרופיל האישי שלי – רון אוריאל בפייסבוק
ונסיים – איך לא – בתמונה 🙂
Expose Yourself

העירום היה מאז ומתמיד נושא מרתק בעל מקום מרכזי באמנות. בעבר, לפני שהמציאו את הצילום, עירום היה טריטוריה של ציירים. אותם אמנים היו יושבים ימים ואף שבועות מול מודליסטית, בוחנים, מציירים, מתקנים, ובונים אט אט יצירת אמנות שבעתיד תיכנס לקלאסיקה. בימינו, בעידן הצילום הנגיש לכולם ממשיכה האמנות להתפתח אך במקביל אנו נחשפים גם לצילומים רבים שנוצרו בלחיצה סתמית על כפתור המצלמה, והתוצאה על פי רוב לא יותר מתמונה בינונית, ולבטח לא יצירת אמנות.

כאן נכנס לתמונה סטודיו אקספוז.

הסטודיו נולד מתוך גישה של כבוד לעירום ושאיפה להציג את הגוף העירום בצורה אסטתית ואמנותית ולא רק חושפנית. הסגנון הצילומי של אקספוז מתאפיין בתאורה מיוחדת המייצרת מעברים מסקרנים של אור וצל, עומק ומסתורין. בסטודיו מתקיימים צילומים במרחב שבין עירום אישי ואינטימי, לבין הפנטזיה והגשמתה. המגוון של הצורות והאנרגיות בהן בא העירום לידי ביטוי מרתק ומפתיע: הבריאה של חיים חדשים כפי שבאה לידי ביטוי בצילומי הריון, הקימורים המפוסלים של הגוף הנשי או הגברי, המיניות והארוטיקה המצויים בכולנו, החיבור והאינטראקציה של בני זוג, וגם החיבוק והקבלה העצמית של הגוף כשאתם לבד.

סשן צילומי עירום הוא מתנה נפלאה לאהוביכם, לעצמכם, לזוגות, לאישה הריונית, לחברה שסיימה דיאטה מוצלחת, ובכלל, לאלה האוהבים את גופם או הרוצים ללמוד לאהוב אותו. אופי הסשן מותאם אישית למצולמ/ים, החל מיחידים ויחידות, המשך בזוגות, ואפילו מסיבת רווקות שובבה וסקסית… רוצים לנסות? פשוט, לחצו כאן לשליחת מייל או טלפנו 054-6622678.

אמרו לי שאני חייב לכתוב בלוג על מה שקורה בסטודיו. אז אמרו… אז הקשבתי… והנה אנחנו כאן. ואכן יש הרבה מה לספר, במיוחד על נושא מעניין כמו עירום.

מאז שהקמתי את סטודיו אקספוז אני מגלה שהאנשים מסביב מלאים סקרנות ומתעניינים, שואלים שאלות ולשמחתי גם מפגינים פתיחות רבה משציפיתי. במדינה בה אנו חיים יש ערבוביה של שמרנות וליברליזם, דתיים, מסורתיים, חילונים, בעלי אמונות והשקפות מנוגדות בתכלית. לא כל אחד בנוי או מעוניין להיחשף לעירום בין אם זה ביצירת אמנות ובין אם בתוכן שנכתב ברשת. אז הבלוג הזה, כמו האתר של הסטודיו פונה למי מכם שמוצאים את העירום מעניין, מסקרן, ראוי להתייחסות. גם אם לא תעלו בדעתכם להתערטל מול המצלמה, אתם מוזמנים בהחלט להמנות על קוראי הבלוג, אך זכרו שהבלוג והאתר מיועדים למבוגרים בלבד ושבמסגרת השיטוט כאן תחשפו לעירום על צורותיו השונות.

נתחיל בקצת עדכונים. אולי הגעתם לבלוג מהאתר של הסטודיו, אבל אם נחתתם לכאן ממקום אחר אתם מוזמנים להכנס לסטודיו אקספוז ולהכיר אותו טוב יותר. האתר של אקספוז מכיל הסברים מפורטים על הסטודיו, על הסשנים והסדנאות שהוא מציע, וכמובן הצצה לחלק מהתמונות שאני יוצר בסטודיו. הגלריה של התמונות תתעדכן מדי פעם כך שכדאי לחזור לבקר ולהתעדכן.

ומה בבלוג? אספר פה על תהליכי העבודה והיצירה, על הסטודיו, על האנשים המעניינים שאני פוגש במסגרת הצילומים (רק מה שמותר לחשוף… בלי אאוטינג של מי שאינם חפצים בכך) כולל תמונות מעניינות מאחורי הקלעים ומחדר ההלבשה של אקספוז ואקדיש תשומת לב גם לצלמים ולצילום בהקשר של עירום בפרט ובהקשר של עבודה בסטודיו בכלל.

אני מקוה שתתפתח פה גם שיחה מעניינת בתגובות לפוסטים. אתם מוזמנים: תגיבו, תשתתפו, תשתפו. מבטיח התייחסות הנה, סיימתי ת’אינטרודקשן, עכשיו אתחיל לייצר תוכן.