פיקסלים הם התאים הקטנטנים המרכיבים את התמונה. ככאלה, הם דבר טוב. כלומר בלעדיהם לא היתה מתקיימת התמונה… 
אלא מה, יש להם תכונה שכזו, לפיקסלים: הם מרובעים! לגמרי מרובעים. תגדיל אותם והם הופכים את התמונה למרובעת.
במשך שנים הורגלנו שכל תמונה המפורסמת ברשתות החברתיות ומערבת עירום בדרגה כלשהי נדרשת לעבור תחת סכין המנתחים של הצנזור. כלומר כצלם התרגלתי לפקסל פטמות (של נשים בלבד, לך תבין את המוסר הכפול הזה), וגינות, פינים וככה לטוס מתחת לרדאר.
להלן תמונה בשתי גירסאות: גירסה מצונזרת עם פיקסלים על הזין, פרדון מיי פרנצ', ומיד אחריה הגירסה הלא מצונזרת. ראו הוזהרתם, שלא ינשך אתכם הטורף…
קיצר, המסר היומי: מי שהולך לישון עם פיקסלים שלא יתפלא שהוא קם עם כאבים בחלציים 🙂

 

והיתה שתיקה של קטע טוב. שתיקה שמתענגים עליה. הם ישבו זו מול זה ולא התבוננו ולא הקשיבו ולא הרהרו בדבר פרט לכוסית היין המענג. נלגמה לגימה נוספת. טבעת עשן.

אחר כך הוא שאל אותה: ונניח שהייתי הולך עם ההיא, אז, מה היית אומרת?

והיא ענתה לו: אני חושבת שאז הייתי משתגעת. באמת, הייתי יוצאת מדעתי. אבל אז היה אז.

והיום?

היום הייתי שולחת אותך אליה. אורזת לך צידה לדרך. קח סנדביץ׳, קח יין, קח מה שתיקח. קריר בחוץ, תתלבש חם.

את מצחיקה.

לא, אתה. תמלא לי בבקשה עוד…

תגידי, כל זה נורמלי? אני מתכוון לכל הפתיחות הזו. לא היינו ככה פעם…

פעם לא היינו. נקודה. הזמן שינה אותנו…

וזה טוב?

אני לא יודעת. נראה לי שכן. אני מרגישה הרבה יותר ממוקדת, בטוחה, חיה. אפשר לומר שאני מרוצה. אני מסתכלת עלייך וגם אתה נראה שלם יותר. שלו יותר. לא היינו ככה פעם.

וזה תוצאה של מה? גיל? ניסיון?

תמזוג לי עוד. תמזוג.

אל תגמרי לי לבד!

אל תאיים!

את מצחיקה, עדיין. בעצם יותר.

תשובה נכונה יקירי, לחיים…

 

שלוק

היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.

כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.

שחרור

כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.

תשוקות

האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.

פייסבוק

אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).

ילדים

לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.

מבוגרים

המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂

 

גיל ארבעים. יש לכם אומץ? כי ליעל, הגיבורה של "כותבת ומוחקת אהבה" יש הרבה ממנו. לא תמיד מהסוג הטוב שלו. הספר, שכתבה ענת לב-אדלר ישב אצלי זמן מה בערימת הקריאה והמתין לרגע הנכון. וכשהרגע הנכון הגיע והתחלתי לצלול לתוכו, הכרתי את יעל, היכרות שעתידה הייתה לרתק ולעצבן אותי, להלהיב, להקפיץ, לרחם, לכעוס ולהתרגש. ומכאן והלאה הקריאה מלאה בספוילרים כי אין זה תקציר ואין זו ביקורת. זו שיחה, או מונולוג, על השיחה שהתקיימה ביני ובין יעל, שבראה ענת.

דומה שלא עובר שבוע ללא "פרשיה" תורנית של דליפת תמונות עירום של אדם פרטי או מוכר לרשת. חלק מהפרשיות מכות גלים בכל העולם וחלקן מהדהדות בביצה המקומית בישראל, כמו דליפת התמונות של ענת הראל וכמו הפצת התמונות שנמצאו במכשיר הטלפון שנגנב משרון פרי. חלקם של המקרים הללו מתרחש עקב פריצות (וירטואליות או פיזיות) וחלק אחר כתוצאה מטעות אנוש, חוסר תשומת לב וניצול אמונם או שאננותם של אנשים בסיטואציות של בילוי או ברגעי אינטימיות של מערכות יחסים קרובות.

צילומי סלפי עירום – (כמעט) כולם עושים את זה

כצלם שעוסק בעירום וארוטיקה אני בא במגע עם אנשים רבים שמתחברים למה שהתקשורת אוהבת לכנות "צילומים אינטימיים". לקוחותיי שמגיעים להצטלם אצלי, שחלקם גם מתווספים לחוג הידידים והחברים שלי משוחחים, מספרים חוויות, ממתיקים איתי סוד. אני לומד המון תוך כדי האינטראקציה הזו. עליהם, על עצמי, על אנשים בכלל. בואו אגלה לכם "סוד" מרעיש: כמעט כולם מצלמים תמונות עירום עצמיות מתישהו.

הימים שלפני ראש השנה. ברכות משוגרות בקצב מטורף במיילים וברשתות החברתיות. הווטסאפ מוצף בסרטוני אנימציה של דבורים וצנצנות דבש מזמרות, ואתה מהסס לרגע עם האצבע על הטלפון… לסמס שוב ברכות? אולי לוותר? אבל אי אפשר לא לברך! אבל זה כל כך שחוק!! וככה זה חוזר שנה אחר שנה… ומשנה לשנה הדבורים והצנצנות נשמעות נואשות יותר… תבחרו בי! תבחרו בי! ואתה תוהה כמה כבר אפשר לחדש כשהסאונדטראק ברקע הוא השיר "שנה טובה, שנה טובה".
עזבו רגע, לא באתי לחפור. באתי לברך 🙂
ויש לי מה לומר.

שנה עברה שנה חלפה…

כל השנה אני פוגש כאן בסטודיו אקספוז אנשים שיוצאים מהשגרה, פורצים את הגבולות, מגשימים פנטזיה, הופכים את השנה ליותר טובה. יש לי את הכבוד ללוות את האנשים הללו (חלקם קוראים את הברכה הזו ממש עכשיו…) במסע המרתק של אקספוז – מסע אל עצמנו, אל המקומות הכמוסים שלנו, בגוף ובנפש. למדתי דבר או שניים על נפש האדם ומורכבותה בשנים שאני מלווה אתכם ואתם אותי.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

את השיר המקסים הזה תשמעו בעיקר בימי זכרון. לא פלא. הוא מדבר על אובדן, על מי שהלך מאיתנו. תירגעו, זה לא הולך להיות פוסט מדכא. ממש לא. באתי לברך, נכון? אז השורה המופלאה הזו היא תמצית העניין. להרגיש, לאהוב, לחוש, להתקדם, לחיות… זה משותף לכולנו. כמה שאנחנו שונים – כולנו עשויים מאותו חומר, אותו יצור אנושי מרתק. בהילחץ הטריגר הנכון כולנו יודעים לשמוח, לעוף גבוה, להעז, לרצות, להתעורר, להגשים. בהיותנו עייפים, או כבויים, או מבואסים, האנרגיה כמו נעלמת מתוכנו. וזה יכול להיות יום רע, או חודש גרוע, או שנה, שנתיים, עשור… ופתאום… קריאת השכמה! איפה היינו עד עכשיו? ישנו? בהמשך השיר היפה של מוטי המר מופיעות המילים "משהו מת בנו", כי הוא מדבר על אובדן, על מי שהלך ולא ישוב. אבל אני פה דוקא בשביל ה"משהו נעור בנו". משהו נעור לחיים. ואת/ה מבין שזה לא משנה מה היה, משנה מה עכשיו, ומה יהיה. וכאן אני רוצה לברך.

מהי בעצם "שנה טובה"?

הרי איחול זה דבר סובייקטיבי. מישהו יברך אתכם בעושר ואתם אולי זקוקים כרגע בעיקר לאושר. אחר יברך אתכם בשפע ואתם הכי זקוקים עכשיו לבריאות. ככל שחושבים על זה, נדמה ש"שנה טובה" זה סוג של שיק פתוח שמקבלים ממישהו שחשב עליכם. זה רעיון יפה, אבל איך פודים את השיק הזה? איך מפקידים אותו בחשבון האישי ולא שוכחים אותו במגירה עד יפוג התוקף? האחריות לכך מוטלת עלינו.

למלא את השנה בטוב

בורכתם, קיבלתם שנה. שנה במתנה 🙂
הרי החיים שלנו הם מתנה. מכירים את הביטוי הנפוץ: "חיים רק פעם אחת"?
אז קחו תובנה מתקנת: "מתים רק פעם אחת. חיים כל יום מחדש!"
קחו את השנה יום אחר יום, או כפרוייקט שנתי אחד גדול, העיקר שתקחו אותה! סמנו לעצמכם וי בטבלה האישית הזו, של מה שתרצו לעשות. מטרות גדולות כקטנות, יעדים, יעדי ביניים, נצחונות קטנים שלכם על מי שהייתם, וחיזוקים לעצמיות שלכם, להיכן שתרצו להגיע. את השיק הזה של ה"שנה טובה" רק אתם פודים, רק אתם אחראים לגביה, ותתפלאו, אבל יש המון "כסף" בקופה הזו, ויש מספיק לכולם. רק תקחו 🙂

ובכל זאת כמה מילים קונקרטיות כי שיק פתוח זה מסוכן 😉

רוצה לאחל לכם שנה של אושר באופן כללי. כזה שמורכב מהרבה רגעים טובים שעוזרים לכם לסגור יום ולדעת שהוא יום שתזכרו. שתתרפקו עליו. שתחייכו כשתחשבו על מה שעשיתם בו. רוצה לאחל לכם אהבה. שתהיו נאהבים, שתאהבו, שתהנו מחיבוק, לתת ולקבל. והרבה. רוצה לאחל לכם תשוקה. כי היא הדלק, המדורה שבוערת בנו ומחממת. היא שמניעה אותנו קדימה בחיים. להשיג, להגשים, לנוע, להעז.
מאחל לכם שאת התשוקה תחברו לפנטזיה. שתדעו לחלום, ולגעת בחלום. השנה, כן?
ובריאות. הכי חשוב. בריאות והרבה 🙂

השנה שלי

מלא בהכרת תודה על התפקיד המרתק שנפל בחלקי במסגרת הפעילות של סטודיו אקספוז. משנה לשנה אני לומד דברים חדשים, מתקדם, לצידכם, ורוכש עוד תובנות על ה"כולנו רקמה אנושית אחת חיה". נהנה לראות אתכם עפים, נוגעים, חולמים ומגשימים. ולצלם. תמיד לצלם. כמה יופי יש בכם כשהאור והצל מלטפים אתכם, והגוף יוצא למחול של פנטזיה ומציאות בצבעים או בשחור ולבן. וכך זה ימשיך, גם בשנה הקרובה, שתהא – מקוה – עוד שנה נפלאה 🙂

ממני בהמון גאוה שהקדשתם זמן לקרוא, רון 🙂

האם הארוטיקה מתה?

כשבועז כהן העלה פוסט נוסטלגי בפרופיל הפייסבוק שלו עם כרזה של הסרט "עמנואל" שהיה בשעתו פורץ דרך בעולם הארוטיקה, התפתח דיון מעניין ובו בין היתר כתב אחד המשתתפים שהמושג ארוטיקה כיום איבד כל משמעות. אני, כאדם שעובד עם ארוטיקה ויצרים בסטודיו, מצאתי את התשובה המיידית לאותה אמירה מאתגרת דוקא מחוץ לסטודיו; ברחוב או בכל מקום אחר, בלתי צפוי ומשעמם ככל שיהיה. אבל תיכף נגיע להווה ולעתיד. תחילה נתרפק קצת על הנוסטלגיה ומשם נתקדם…

נפתח בבדיחה:

אישה נכנסת לחדר הרופא עם בתה בת ה-16.
הרופא מסתכל על הבת ואומר, "טוב, תתפשטי בבקשה."
"אבל דוקטור", אומרת האמא, "זו אני שחולה"
"את?" אומר הרופא, "את רק תוציאי לשון…"

ואחרי שצחקנו… התקשורת רועשת וגועשת סביב פרשת "הזמר" שקיים יחסי מין בהסכמה עם קטינות. לכל אחד יש מה לומר בעניין והתגובות נעות בין גינוי גורף למעשיו לבין טענות קשות כלפי הבנות, הוריהן ובכלל התרבות שנוצרה סביב אבק הכוכבים ומה שילדות צעירות מחונכות לעשות כדי לשאוף קצת ממנו.
נהיה סלט של מילים, רגשות ויצרים סביב הפרשה. קראתי תגובה של מישהו ברשת, בסגנון "מי שעושה אורגיות שלא יתפלא שבסוף דופקים אותו"… תגובה מטופשת לדעתי.

למבוגרים בלבד

שתי מילים. זה הכל. הייתי יכול לסיים כאן את הפוסט אבל כנראה שבמדינת ישראל מודל 2013 לא ברור לגמרי מה מותר ומה אסור. אני מרשה לעצמי מהמקום של צלם שעוסק בעירום, ארוטיקה ומיניות של אנשים לנקוט עמדה. כשהקמתי את סטודיו אקספוז וכיוונתי אותו לתחום העירום והארוטיקה, הגדרתי גם קוים ברורים לגבי מי הקהל של הסטודיו: אנשים בוגרים. אין כניסה לקטינות. נקודה. למעשה, נדיר שאני מצלם מישהי בתחילת שנות העשרים שלה. תצחקו, אבל פעם הגיעה בחורה בת 22 להצטלם, יחד עם … אמא!
אם נחזור לפרשת הזמר, הרי שאין לי בעיה אם יבחר לנהל אורגיות סוערות, או לשיר קריוקי בדירה שכורה תוך שהוא עוסק במלאכת קודש זו או אחרת. יש לו החופש לעשות כרצונו. הבעיה כמובן מתחילה כשהמעורבות באירועים הללו הינן קטינות. נטענו טענות גם נגד השימוש בכסף, במעמד ובעובדת היותו כוכב על מנת לגייס נשים למסיבות המין הללו. הגם שזה ראוי לגינוי, לפחות לו היה מדובר בנשים בוגרות, והדבר נעשה בהסכמה, אפשר לבוא בטענות גם לצד הנשי במשוואה. לעומת זאת כשאנשים יוצאים נגד ילדה בת 15-16 על התנהלותה זה עדיין לא פוטר את הנאשם (לכאורה) מאחריות למעשיו. וקצת קשה להפיל את התיק על הילדונת, תהא "מפותחת" או מפתה ככל שתהיה.
המסר שלי: סקס הוא עניין למבוגרים. אמנם, מרבית הנוער לא מגיעים לגיל 18 כשהם בתולים, אבל יש הבדל בין נער ונערה בני אותה כיתה שמחליטים לקיים יחסי מין זה עם זו, לבין מערך גיוס נערות משולהבות מקהל מעריצות של כוכב נערץ היישר לאורגיה… חכו כמה שנים, טוב?
עוד נשמע הרבה על הפרשה, ובטח יכנסו לתמונה עורכי דין שיהפכו אנשים מעורבים לקורבן, או להיפך.
שורה תחתונה – הגם שהכל נעשה בהסכמה, או אפילו, לצורך הדיון, ביוזמת הקטינה: כל זה היה יכול להימנע בפשטות: אתה בוגר? תתרחק מקטינות. ואם יש לך ספק, תתרחק גם מבנות 18.

נחזור לרופא מהבדיחה שפתחה את הפוסט. ציחקקתי, ברור, בדיחה לא רעה. אבל תכלס? לא מבין מה יותר סקסי בבת ה 16 מאמא שלה בת ה 40. אז שיהיה ברור: כצלם, בסטודיו אקספוז אני שולח את בת ה 16 הביתה מיד כשהיא מתייצבת בדלת, והאמא מוזמנת להוריד את הבגדים… 🙂

כבר כתבתי כמה פוסטים על המדיניות השמרנית של פייסבוק בכל הנוגע להעלאת והצגת תכנים הכוללים עירום. פייסבוק הנהיגו קו שמרני שמטרתו לדבריהם למנוע מילדים להיחשף לחומרים שאינם מתאימים לגילם, ובכלל, להגן על אנשים שמוצאים תכנים כגון צילומים הכוללים עירום פוגעניים. נשמע קצת מתחסד, במיוחד כשפייסבוק מאשרים באותה נשימה הצגת תמונות פרובוקטיביות הרבה יותר מתמונות עירום אמנותי, ובלבד שיהיו כמה פיסות בד במקומות הנכונים (פטמות ואיברי מין).
כעת הגדילו בפייסבוק לעשות והם מאפשרים להציג אצלם אפילו סרטוני וידאו המתעדים הוצאה להורג בעריפת ראשים, לא פחות. קראו על כך עוד כאן. לדבריהם, הצגת תכנים מסוג זה תותר כל עוד הם יוצגו בקונטקסט שלילי המגנה אותם ומעלה את הנושא על סדר היום.
אפשר להתווכח על כך, כי אם פייסבוק החליטו לתרום במשהו לבטחונם של אנשים במדינות המאפשרות לזוועות כאלה להתרחש, הרי שהדבר ראוי לפחות למחשבה נוספת ולא לשלילה ולגינוי על הסף. יחד עם זאת, פייסבוק מציבים את עצמם (שוב) בתפקיד השופט, שלא לומר האלהים, כשהם מתיימרים לקבוע עבורנו את האג'נדה, להגן עלינו כשצריך, ולחשוף אותנו לזוועות כשלדעתם זה משרת לכאורה את טובת אוכלוסיית העולם. כשפייסבוק מוכנים להכיל סרטונים של עריפת ראשים אבל מתנגדים לזוג ציצים חשוף, בטיעון שיש מי שעלולים להפגע מכך, הציניות חוגגת, וקשה לגלות הבנה או אהדה לנימוקים שלהם.
שון הייד כתב על כך ב CNN טור חשוב שכדאי לקרוא, ובו הוא מעלה את פייסבוק על המוקד ומאשים אותם שתכלס, אחרי כל הנימוקים היפים, הם בסך הכל מעוניינים בעוד טראפיק. הגם שאני נוטה להסכים איתו אני מתפלא שהם עדיין לא גילו שציצים חשופים זה אחלה טראפיק.
ובכל זאת, בלי שום קריצה הומוריסטית, אין כל "הגנה על ילדים" בהצגת עריפת ראש בפייסבוק. נהפוך הוא, בסרטון של שניות ספורות אפשר לשנות את חייו של הצופה לנצח, במיוחד אם מדובר בילד. התמונות הללו עשויות לרדוף אותו עוד זמן רב, ובמיוחד במדינה כמו שלנו לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא חוות דעת של פסיכיאטרים ועובדי רווחה על ההשפעה של חשיפת ילדים לטרור, אלימות ותוצאותיהם.
אולי זה המקום להזכיר למארק צוקרברג ומשמרות הצניעות שלו, שאותו ילד עליו הם מנסים להגן מחשיפה לזוג שדיים משחיתים, נחשף להם בלאו הכי בטלויזיה, בחיים הנורמליים בכל חברה חופשית ומודרנית, ברשת, במוזיאון, ואפילו בחוף הים. יש הטוענים שהוא פגש בהם עוד בהיותו תינוק רך ותמים, כזה שיונק חלב פעם בשלוש שעות – היכרות די אינטימית עם האיבר המקסים הזה. צאו מהלחץ, שחרר את העניבה צוקי.
שורה תחתונה – מסתבר שבפייסבוק מרגישים שעדיין אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו: מצד אחד לנסות לא לפגר אחרי המתחרים שמביאים כל חדשה מרעישה ומזעזעת בזמן אמת מכל מקום בעולם, ומצד שני לשחק את המשחק השמרני והמתחסד שמתיימר להציג את פייסבוק כמקום בטוח לילדים. יה, רייט.