לעוף על עצמך

לילה.
הנר הריחני בוער כאילו אין מחר. כל הסטודיו אפוף ריח. הקטורת כבר מזמן נכנעה.
בד סתור זרוק על הרצפה בחדר הצילומים. עוד מעט אאסוף, אסדר, אפנה. מחר עוד סשן מיד בבוקר, הסטודיו חייב לחזור לקדמותו.
לפני כמה דקות הם יצאו מכאן. היא, שנכנסה מהוססת… הוא, שלא היה לו מושג כמה היא תפתיע את עצמה ואותו. תשתחרר, תעוף.
שבוע משוגע של סשנים.
בכל יום הפתעה אחרת. מסע אחר.

לעוף על עצמך. מתי עפתם על עצמכם לאחרונה? מתי ממש שחררתם, זרמתם, אהבתם את עצמכם בלי שום תנאי? מתי חייכתם פנימה?
שבוע מיוחד. החלטתי שזה שבוע "לעוף על עצמך". לא זוכר למה אפילו. וככה כל סשן, כל יום, אני מלווה אנשים בדרך הזו לשחרר ולעוף על עצמם. זכיתי.
עירום, ארוטיקה, מיניות. הבגדים מפסיקים לשחק תפקיד חשוב כל כך. וזה מתחיל להשתחרר. תחילה זה בשביל התמונה, בשביל הפוזה, אחר כך זה מתחיל לחלחל, מתחיל לעבוד מבפנים.
ועוד קצת להעז ולחשוף, ועוד קצת לאתגר…
ופתאום זה שם. לגמרי.
משוחרר, טבעי
יפה. צלול.
המצלמה מתקתקת לי ביד, אני נושם פנימה את הקליקים, מנסה לתעד גם בראש ולא רק בכרטיס הזיכרון. רגעים של חויה בהתהוות. כאן… עכשיו… מצלם, מביים, נושם. מקשיב. הנר, הקטורת, המוסיקה, היא, הם…
מערבולת של יצרים, רגש ודופק שמגביר קצב.
לא, היא לא חשבה שהיא תעוף על עצמה ככה. היא בכלל חשבה שהיא כאן בשביל לעשות אותו מבסוט. לא נקודת מוצא אידיאלית לסשן צילומים. אבל אי אפשר לזייף את זה, לעשות סשן שלם בכאילו.
לאט. סבלנות. תקרא אותה. תבנה את זה…
ואז זה הסתובב פתאום, השתחרר. נקודה כלשהי בזמן ובסיטואציה שעשתה את הסוויצ'. קליק… ראיתי אותה פורשת כנפיים. קליק…  נוסקת. עפה. קליק… אני מכבה אור, מדליק אחר, היא כבר לא שמה לב, היא לגמרי עם עצמה. קליק…. מסתיים טראק במערכת… שקט בסטודיו, נשימות קצובות. קליק…

הסשן מסתיים. נפרד מהם.
הנר דולק, הקטורת כבתה, עוד מעט אסדר… אאסוף. חוזר למחשב. פותח תמונה לעריכה מהסשן של אתמול. נזכר שהיא כתבה לי היום… סיפרה שזה לא עוזב אותה מאז שהיא יצאה מהסטודיו… חושבת על הסשן, מסתכלת על התמונות… ואני מחייך. יודעת למה? כי ככה זה בעצם… כשאת עפה על עצמך…
לילה טוב.