מי מפחד מפורנוגרפיה? (לא הפורנוגרפיה שהכרתם)

היא מתקלפת כאן, מולי, מול המצלמה. מתערטלת. בשבילה, רק בשביל עצמה. הלקוחות שלי הם כאלה. בשביל עצמם. לכל היותר בשביל בן או בת הזוג. פרטיים. כאן ועכשיו אני השיקוף שלה, המצלמה שלי היא הראי שבין רגליה, הסשן הזה כולו הוא צלילה לתוך ראשה, עמוק, למקום בו רוחשות ותוססות הפנטזיות. היא חוצה בקלילות את הקוים שבין הארוטיקה לפורנוגרפיה. ולך תגדיר את הקוים. הסופר אלן רוב גרייה כתב ש"פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר" ואחרי שעות אינספור במחיצתם של אנשי הארוטיקה, אני מוצא שהפורנוגרפיה טבועה בנו כל כך עמוק שזה כמעט מובן מאליו שהיא פורצת אל פני השטח מבעד לסדקי המעטה המהוגן. תן לאדם את המרחב הבטוח, המאפשר, המעודד וזה פשוט שם. השחרור נטול העכבות הזה. זה מתחיל בבדיקה קטנה של המרחב. "בטוח לי כאן? אני מסוגלת לשחרר?" הטופ יורד. הידיים לא מכסות את שנחשף. המבט יציב ובטוח לפנים. המיינד קשוב להוראות  שלי אבל גם לקצב הדופק המתגבר בפנים, מתחת לעור. אחר כך באותה הדרגתיות מענגת ומענה מגיע העירום המלא. הקלה. הפריט האחרון של הבגד נזרק בחופזה כמעט. הוא כמעט מרעיש בנוכחותו הלא רצויה. "תן לי להשתחרר ממך כבר" היא מצליפה בו, ואני מצלם אותה מעיפה תחתון או גרביון הצידה. עכשיו היא לפתע במרחב חדש. אין פה בגדים לדגמן, בדים לפלרטט איתם, להתלטף בהם. יש גוף, הכי נוכח ועירני בעירומו, כאילו חוגג את צאתו לחופשי, והמבט תועה לרגע בתוך המרחב הזה. מסתכלת סביב. כורסא, כיסא, מיטה, רצפה… המוזיקה והדיבורים הם כעת כמו מעקה לאחוז בו ולהתקדם. אני בוחר להוביל אותה דוקא דרך מחוזות השתיקה. דקות של צילומים אילמים, נטולי תקשורת מילולית. רק דחיסת האויר שבחדר, נשיפת מכונת העשן, וסחרורו במערובלת סביבה. עכשיו זה כבר מיני, בוטה, סמיך. הנשימה שלה מתקצרת, הנגיעות שלה מתארכות. פיין טיונינג של האנרגיות בחדר, יש מקום להכניס בינינו גם חיוך, בדיחה, לנרמל את הסיטואציה ההזויה הזו. כי שעה אחורה זו היתה לא יותר מהזיה, וכעת – מרגע שנפרץ המחסום – זו סיטואציה נורמלית מדי, הגיונית עד העתקת הנשימה מהקונטרסט המסנוור. אני מכוון מחדש את התאורה. היא מכוונת מחדש את התנוחה. יוצקת לתוך ההעמדה שהצעתי את הסטייט אוף מיינד הרטוב והחמים בו היא שרויה כעת. אני אוסף קליקים יקרים של תמונות. בין קליק לקליק אני מנסה ללחוץ על כפתורי הזיכרון בראש. להקליט את הריחוף הזה, כדי לנגן אותו שוב במועד מאוחר יותר. אי אפשר ואין צורך, אני יודע, כי אין תחליף לדבר האמיתי, והדבר האמיתי לא הולך לשום מקום. זה בתוכנו.