הרומן המדובר – במידה מסויימת הפרובוקטיבי – 50 גוונים של אפור, נכנס לי ליד כמו כפפה בתקופת החגים. צללתי לתוך שלושת חלקי הטרילוגיה וגמעתי אותם בהנאה רבה.
השם שנבחר לרומן, גם אם מאבד את משחק המילים בתרגום מאנגלית לעברית, עדיין מאוד רלוונטי לתוכן העלילה. חמישים גוונים… מצאתי אותו רומנטי, סקסי, מסעיר, ממכר, דביק, צפוי, מפתיע, צובט, מרגש, דמיוני, מוחשי… ואפשר להוסיף עוד כמה מילים בלי להתאמץ…
לא, זו לא יצירת מופת ספרותית, אני לא חושב שהספר יכנס לקלאסיקה, לא ילמדו אותו בשיעורי העשרת השפה, ולא ינתחו במועדון הספר הטוב. הוא לא נושא הבשורה של ספרות המופת. זו גם לא פסגת הכתיבה הנועזת, כי גם אם חלק מההתייחסויות ל"חמישים גוונים" קיטלגו אותו כ"פורנו", הרי שחומר פורנוגרפי בוטה יותר ומושקע פחות מצוי בשפע בכל דוכן ספרי זימה ואין בכך כל חידוש.
אז מה בכל זאת ה"בשורה" ולמה נהניתי לשקוע בו? חמישים גוונים הוא קודם כל סיפור יפה על זוגיות. לא זוגיות רגילה. זוגיות אקסטרימית. סוג של למתוח את הגבולות.
גבולות.
למה יש לנו גבולות בעצם? מן הסתם זהו מנגנון של הגנה. הגנה עצמית, הגנה על הסובבים אותנו, הגנה על המכלול התרבותי עליו גדלנו, הערכים וה…גבולות. ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודות שונות בחיים חולמים חלומות בהם אנחנו פורצים את הגבולות שהציבו לנו? כמה פעמים אנחנו מפנטזים שאנחנו מותחים את הגבולות שהצבנו לעצמנו? מי לא מצא את עצמו מפנטז על בית החלומות, על אהבה, על מצבים שונים בחיים, על כסף, קריירה, חופשה ארוכה, מסע מרתק… טיפוס על הר, או דילוג מעל משוכה אחרת שהחיים מציבים בפנינו…
באנג'י
באנג'י לא ממש נמצא אצלי ברשימת ה to do. לא מרגיש שום רצון או צורך לעסוק בפעילות הזו. אבל אני מבין היטב את האנשים שרוצים לעשות באנג'י, אלה שמחכים להזדמנות, ואפילו יותר, את אלה שנגררו כמעט בכח עם חבר קרוב או בן משפחה שממש ממש רצה לעשות את זה, ומצאו את עצמם פתאום עומדים על גשר, מסננים לעצמם איזו קללה, וקופצים ראש הישר אל תוך אחד הגבולות הכי קשים שנוכל להציב לעצמנו: שלמותנו הגופנית. ואכן, על אף שכל מנגנוני ההגנה בגופנו מפעילים סירנות וצועקים "לא לקפוץ!", הרי שממש כמו בלונה פארק ברכבת שדים אנחנו מבינים ש"זה בסדר, אני אפרוץ את הגבול ולא יקרה לי כלום", משחררים את עצמנו, ומתמסרים לחויה בלב פועם, או בלב מחסיר פעימה… נכון שחלק מהאנשים רואים בזה סבל נוראי, אבל אחרים מוצאים את הריגוש מהנה, ומוסיפים את החויה לרשימת ה been there done that של החיים. ריספקט.
חזרה לחמישים גוונים – ללה לנד בשבילכם
לא קופצים שם באנג'י, אבל הרבה מכל היתר נמצא שם. כסף נשפך כמים, קצב החיים מטורף, נע בין טיסה במסוק פרטי או במטוס סילון של החברה, לחרדת מוות ודאגה מכרסמת לאדם אהוב, בין שליטה וכח לבין סכנת חיים, תקיפה, מרדף והמלטות. הדופק של החיים פועם במלוא עוצמתו בחמישים גוונים. ויש לו טעם של יין – הכי יקר, ויש לו ריח – של גוף, וג'ל רחצה או שמפו, ובגדי עור, וסקס… סקס רטוב, חושני, עם הרבה תאווה, ויש לו תחושות… חמישים תחושות לפחות. רובן קשורות בסקס. גם כאן הכל אקסטרימי. המעבר מ"הפעם הראשונה" לסקס "למתקדמים" עם דגש על בדס"מ מתבצע בהינף דף, לא יותר. עונג וכאב מתחברים יחד. וזוגיות. איזו זוגיות…
זוגיות
כמה ביסים אתם באמת נותנים לחיים? מתי פעם אחרונה לקחתם נגיסה של ממש? אצל אנסטסיה וכריסטיאן מדובר בארוחה ארוכה, אינסופית ובלתי נלאית. הם אוהבים ללא גבולות, הם עושים אהבה כאילו אין מחר, הם מציבים זה לזו גבולות ופורצים אותם בלי למצמץ, ומתפייסים, ומתלפפים, וחוגגים, ומבטיחים הבטחות, וחופרים אחד לשני… אוי כמה שהם חופרים…
כשקוראים את חמישים גוונים זה קצת כמו להסתכל במראה, על מישהו אחר. אי אפשר שלא לעצור מדי פעם ולעשות השוואות קטנות (או גדולות) בין החיים שלהם לחיים שלנו. ללה לנד כבר כתבתי למעלה… ובאמת יש כמה נתוני פתיחה קצת יותר מדי אידיאליים בסיפור הזה… למשל העושר האינסופי של כריסטיאן, הסקס אפיל המטורף שלו והשפעתו האבסולוטית על נשים, ולא מפגרת הרבה מאחוריו, אנסטסיה, לא מזמן בתולה חסרת נסיון בת 22 שהופכת מהר מאוד ל"חולת מין" (לא אני הדבקתי את התוית… זה מופיע בספר) שתרבה בהמשך העלילה להתחנן לבן זוגה שיתן לה לגמור כבר למען השם…
סקס. כמה סקס… הם עושים סקס והולכים לישון כפיות. הם מתעוררים באמצע הלילה ועושים סקס. הם מתעוררים יחד בבוקר ו… עושים סקס. הם במעלית יחד… סקס. מתקלחים… סקס. הם עושים אותו ביבשה, באויר ובים. והם כל כך לוהטים… במיטה ובחוץ. הם פשוט כל כך… חיים!
וזה סוחף. סוחף לקרוא, סוחף לחשוב, סוחף לחלום… ובעיקר להרגיש.
חמישים גוונים של צילום עירום…
מה דעתכם? כותרת מסקרנת? מביני העניין שכבר קראו את הספר בטח עושים את ההקשר בין סצנות הסקס ב"חדר המשחקים" לבין סט הצילומים בסטודיו. אז לא… אמנם תחום הפטיש, השליטה, וכל האביזרים הנלווים מאוד ססגוני, יצרי ופוטוגני, אבל את החיבור בין חמישים גוונים לבין צילום עירום אני מוצא דוקא בהיבט הבסיסי של ה… זוגיות.
הם מגיעים אליי לסטודיו להצטלם, קצת נרגשים, קצת נבוכים, אבל בעיקר מצויידים בסקרנות, תאווה וסוג של רעב. רעב לחומר הזה שממנו עשויים החיים של אנסטסיה וכריסטיאן. רעב להרגיש חיים, למתוח את הגבולות, להמציא את הזוגיות כל יום מחדש ולהפתיע אחד את השני.
בלי להכנס לפרטים (מי שאמורים להבין בטח יבינו), חלק מהזוגות שזכיתי לצלם ולהכיר בהחלט ראויים מבחינתי להיות מלוהקים כאנה וכריסטיאן. לא רק כי הם יפים, אלא בעיקר כי כשהם יחד יש את החשמל הזה, הזרם שמתואר יפה כל כך בספר, השילוב היפה בין לפרגן לבת או בת הזוג לבין לשמור על האני בתוך הזוגיות.
וכן… יש גם את חמישים הגוונים, או יותר מכך, של צילום. העירום המרומז, הבוטה, המפתה, המהוסס… העירום שבא עם חיוך סמוק, וזה שמגיע עם עיניים עצומות וחושים דרוכים. חמישים גוונים של אפור. כי לפעמים לא צריך אפילו צילום בצבע. שחור לבן… לכאורה פשוט ומינימלי, אבל גם כל כך עשיר ומתבטא.
רוצו לחנויות
לא, אין לי קשר להוצאה ואני לא מקבל תמלוגים 🙂
אבל חמישים גוונים באמת מצא חן בעיניי כי היא כל כך חי, ונועז (לא יותר מדי), ופותח קצת ת'ראש למי שנסגר לו, או למי שטרם נפתח.
גיליתי שהוא גם ממלא אותי השראה בהקשר הצילומי.
אחרי הכל, חמישים גוונים בצילום עירום זה לא פשוט כמו לקרוא ספר 🙂