סול (שם בדוי), אישה בסוף שנות הארבעים הגיעה להצטלם עם סימן שאלה גדול שמרחף לה בראש. איך זה יהיה? איך זה יראה? מה תהיה התגובה כשהתמונות יוצגו על המסך? סימן שאלה, אבל גם רצון לחוות ולהתנסות. בשיחה המקדימה למדתי על סול שהיא בנאדם מאוד פתוח, יצירתי ויצרי. היא עשתה וחוותה הרבה דברים מעניינים ונועזים בחיים שלה, אבל מעולם לא הצטלמה בעירום… אנשים מהסוג של סול מגיעים לסט הצילומים בדרך כלל עם קצב משלהם שנובע מהאישיות התוססת והעוצמה הגלומה בה. המפתח לסשן מוצלח עם סול היה איזון טוב של האנרגיות והקצב בין שנינו. במלים אחרות, סול לא היתה צריכה שאוביל אותה, אלא שאתן לה את ה"במה" להתנועע ולהתמקם כרצונה, וללכוד את התמונות המיוחדות.
ואכן אחרי ההיכרות הקצרה עם הסטודיו ועם הפלאשים וצורת העבודה שלי, וברגע שהכל מסביב הוחשך ורק האורות המכוונים על סול דלקו השתרר מן שקט שהתערבל עם הקליקים של המצלמה והמוסיקה השקטה ברקע. לא היה צורך לדבר, למעשה היה זה מיותר בשלבים הראשונים כיוון שסול היתה בתוך עולם משלה, כשכל כמה הבזקות של הפלאשים היא משנה פוזיציה ומדגמנת בתנוחה אחרת. פעם ראשונה בעירום מול המצלמה, נכון, אבל סול כאילו חיכתה רק להזדמנות וכשזה יצא ממנה, זה יצא הכי טבעי שאפשר, גם אם תזזיתי מעט בשביל צילום מהסוג הזה. סיכמנו שאשאיר את ההתערבות שלי לשלב יותר מאוחר בסשן ובינתיים אתן לסול להתרגל ולהשתחרר קצת יותר .
אחרי ההפסקה הראשונה ברצף הצילומים ישבנו יחד לעבור קצת על מה שצילמתי עד אותו רגע. כבר כתבתי שסול אישה בוגרת, וכמו כל הנשים בגילה הגוף בהכרח עבר עם השנים שינויים ותמורות. לידות והשפעתן הבלתי נמנעת, קילוגרמים שעלו, ירדו, התעמלות… מדהים כמה שהגוף שלנו משתנה וכמה שהוא גם יכול לספר עלינו. אז כשישבנו להביט בתמונות ידעתי שסול תתמודד לראשונה עם הגוף שלה כפי שהוא מופיע בתמונות וזוהי שעת המבחן האמיתית.
זוהי הזדמנות להסביר משהו על צילום ואנחנו. התבוננות בתמונה שלנו היא מבחן בלתי מתפשר בהתמודדות עם איך שאנחנו נראים, והסיטואציה שונה משמעותית מהתבוננות בראי. מרבית האנשים לא מפרידים לגמרי בין בבואתם שנשקפת בראי לבין הדמיון. אנחנו לומדים לזהות את עצמנו אבל גם "לתקן" את עצמנו. כשאנחנו מביטים בראי ולא אוהבים משהו אנחנו אוטומטית מנסים לשפר את זה, אם באמצעות התנוחה ואם באמצעות פנטזיות על דיאטה, חדר כושר, ו"חודשיים מעכשיו". התוצאה זהה: אנחנו מטשטשים את דמותנו האמיתית כפי שהיא. לעומת זאת כשאנחנו מציצים בתצלום שלנו התצלום לא יכול להסתובב ולשנות תנוחה, הבטן לא נכנסת גם אם נכווץ אותה, והחזה פשוט נמצא שם באותה תנוחה, אפילו שלא אהבנו אותה. זו ההתמודדות האמיתית שלנו עם עצמנו וגופנו, וזה גם האתגר בצילומי עירום; להצליח להבליט את הקוים האסטתיים של הגוף ולהחמיא למיתאר הטבעי שלו. לכן כשסול הביטה בתמונות ידעתי שכעת היא תיראה את הגוף שלה As Is, כפי שלכדתי אותו במצלמה בעוד היא נעה באופן חופשי ומדגמנת כרצונה. התגובה של סול עתידה לעצב את המשך הסשן ובכלל את החויה שלה מההתנסות בצילומי עירום. סול הגיבה כצפוי לתמונות הפחות טובות ( הערות על הבטן, קפל פה, שם…) ולשמחתי ידעה לעשות את ההפרדה ולהנות מהתמונות המחמיאות יותר.
כשסיימנו לעבור על כל התמונות ראיתי על סול שהיא לגמרי בעניין ושהיא מתחילה לאהוב את המעמד ואת מה שהיא מפיקה מעצמה ומה שאני מצלם. חזרנו לחדר הצילומים והפעם היינו כבר הרבה יותר מסונכרנים. הפעם גם היה מקום למלים ולתקשורת בינינו, והיצירה היתה מבוססת על שיתוף פעולה כשאני מצד המצלמה מכוון מעט ונותן טיפים, וסול חווה את הדוגמנות כמשהו שלם ומתוכנן יותר, בקצב נכון יותר לצילומים.
עם סיום הסשן הורדתי לסול את התמונות לדיסק והספקנו לעבור שוב על כל החומר שצילמנו. היו הרבה תמונות יפות ושנינו היינו מרוצים. נכון, סול לא ילדה בת 20 והגוף מגיב לשינויי הזמן, אבל העוצמה הנשית שלה לא נכנעה לגיל, אולי להיפך. החוויות שאישה זו וגופה צברו עם השנים, כהריונית וכאם, כאישה ובת זוג רק הבשילו אותה והביאו אותה לסשן בנקודת הזמן הנכונה מבחינתה – נקודה בוגרת ובטוחה.
כמה ימים לאחר הסשן של סול אני מקבל הודעה פרטית בפייסבוק. הכותבת היא אישה, לא כתוב הגיל אבל להערכתי סביב גיל 40. היא כותבת לי כך: "ראיתי ואהבתי את התמונות שלך. אם תחשוב פעם לצלם נשים בוגרות שנראות טוב…" חייכתי. פתחתי את התמונות בפרופיל שלה בפייסבוק. חטובה כמו תיכוניסטית, פנים יפות, בגדים צעירים. ברדיו ברקע מישהו דיבר על זמרת או אמנית כלשהי… אני זוכר שקלטתי את המשפט "משתבחת עם הזמן" והנהנתי.
