כבישי העיר לבשו ערב חג של חצות. כאוס של תנועה בכל כיוון ובלי כל מגמה הגיונית כבעומסי הבוקר והערב בימי חול. מדי פעם היתה מכונית כלשהי סוטה מהזרם, חונה ומתוכה נשלפו המומי אוכל שתיה ועייפות אמא אבא ושניים שלושה ילדים. הקטנה כבר ישנה ומועמסת על הידיים, הגדולים ממירים עליצות במרי של נפילת אנרגיה.
מכונית שחורה עצרה תחת פנס הרחוב סמוך לצומת. הם יצאו מהר, בצעד מלא ערנות או עוררות, ניכרה בהם התרגשות או דריכות ושיחה שהתנהלה בתוך בועה של אוויר מבושם וריח שיער חפוף: ״אמא שלי שלחה עכשיו הודעה שהם נרדמו״. והוא ענה לה ״יופי, עד מחר בצהרים יש לנו… תגידי איפה הפתק עם הוראות ההגעה?״
דקה לאחר מכן היא צילצלה בדלת. חייכה, נשמה והחסירה פעימה. היי, הגעתי. גם הוא כאן, בחוץ, יצטרף אלינו עוד מעט. יש לך יין? אני יכולה?