״אתה יודע, לפעמים אני מדמיינת שאני לבד בארץ זרה. בלי המשפחה, בלי אף אחד. קוראים לי שם מדמואזל או פונים אליי כמיסיז ואני משלימה: הארפר. מיסיז הארפר. וכשהם מניחים את המשקה שהזמנתי ומחייכים במדיהם הצחורים אני מחייכת חזרה ונשענת לאחור במיטת החוף שלי עם דקלים מסביב ואין זמן. כלומר יש לי את כל הזמן שבעולם ואין לו משמעות ואין לו מחיר. אחר כך יורד הערב וכולם נהיים דרוכים יותר מבפנים ורכים מבחוץ ואני לוקחת את הרגע ומתבוננת מהצד על התחלות חדשות שסופן כתוב בתסריטאית מדוברת, על מגע מרפרף או חיבוק כבד מדי, על עפעפיים, אצבעות, צווארונים ומחשופים שרוקדים את ריקוד הלילה, מחול החופש. חופש אמיתי, חופש מדומיין, חופש גנוב, חופש כפוי, חופש עם תאריך תפוגה וחופש שמתפוגג עוד 8 שעות עם כאב ראש ושמש מסנוורת מדי. ואז אני קמה. מתקרבת לבר. בונסואר מדמואזל הארפר, גוד איבנינג מיסיז הארפר קן איי גט יו א דרינק? ואני מחייכת ומזמינה מה שחריף יותר ופוגשת עפעפיים, צווארונים, אצבעות ואחר כך בוחרת לי את המשך הלילה. מחר בבוקר אענוד שוב את השרשרת הזו עם האבנים היפות שקניתי בטיול ההוא ואדמיין חופש. חופש מדומיין. חופש אמיתי.״
