כצלם שחוקר ומתעד עם המצלמה את העירום, הארוטיקה והמיניות אני פוגש הרבה נשים שמגיעות אליי לסטודיו בעשור של גיל הארבעים. כמעט כולן עסוקות ברמה זו או אחרת בענייני דימוי גוף, ביטחון עצמי, תפיסה עצמית (האם אני אוהבת את מה שמשתקף לי במראה) והממשק עם הסביבה (האם אני נתפסת כמושכת? מה הוא / הם רואים בי?). זה מקסים בעיניי, ואף נוגע ללב.
השילוב המיוחד בין בשלות של מי שיודעת כבר הרבה על החיים והספיקה להתעצם ולהתחשל מול אתגרים ומשברים, לבין החיפוש, השאלות, חוסר הביטחון המסויים כלפי השינויים שחלו ואלו שמחכים בהמשך הדרך… זהו שילוב מסקרן ומאוד נשי בעיניי. אין דבר כזה מושלמת. אבל החיפוש אחר ההשלמה מגיע לשיאו בשנים הללו, שנים שמשלבות פריחה נשית וסקסית בשיאה, עם התובנה שהכל כל כך שברירי ובר חלוף. שנים שבהן האישה שבתוכך עוצמתית מאי פעם, חיה ובוערת בלהבות שלא הכרת כשהיית בת שלושים, ועם זאת בוחנת כל קמט, מתאבלת על כל סימן נבילה או הזדקנות של העור, של הגוף. נשים חולקות איתי את הפחד הזה. לפני כמה שנים צילמתי אישה יפהפיה בת כחמישים. סשן שנגע בהכל: הלבשה תחתונה סקסית, עירום, מיניות, פנטזיה… ככל שהתקדמנו היא השתחררה יותר, עפה על הסיטואציה יותר. אם בתחילת הצילומים היא ביקשה שאביים אותה כל תמונה, בהמשך היא כבר יזמה, הפתיעה. תיעדתי אותה כל כך מגוונת ומהממת. באיזשהו שלב עצרנו ללגום קצת, ודיברנו. היא סיפרה על הרקע שלה, ניכר שהיופי הטבעי שלה היה מאוד נוכח בכל חייה הבוגרים. בקריירה, במערכות יחסים, בדימוי העצמי ובאיך שהסתכלו עליה. והנה, בנקודת הזמן הספציפית שבה היא אצלי, ואני אישית מוקסם מהיופי ומהאנרגיה הכובשת שלה, היא לפתע התפרקה. קולה נשבר ומעיניה זלגו הדמעות כשהיא אמרה לי פתאום: "אבל בזמן האחרון אני מרגישה את השינוי. זה מהיר, זה בולט לי בעין אבל גם בתחושות… אני מפחדת, אני מתבוננת במראה ואני מרגישה שהגוף בוגד בי, שאני מאבדת את זה… "
כמה ימים אחרי הסשן קיבלתי ממנה הודעה יפה, מפוכחת, הצלחתי לזהות בה גם אופטימיות: "עברתי על כל התמונות פעם, ופעמיים, וכנראה הרבה יותר… בהתחלה זה היה קשה ועשיתי את זה עם עיניים חצי עצומות ויד קלה על העכבר. לאט לאט הצלחתי להאריך ולהעמיק את ההסתכלות וגיליתי ש"עדיין יש לי את זה" למרות כל הביקורת העצמית. הצלחת להראות לי את עצמי כמו שקצת שכחתי…"
ואני, מהמקום שלי, כמו שהייתי קצת מופתע כשהיא נשברה והתוודתה שעם כל היופי שראיתי בה היא "מרגישה זקנה ומתבלה" הופתעתי גם כשהיא כתבה לי שאני זה שהראה לה את עצמה. כי בחוויה שלי היא הראתה לי את עצמה, וככל שהתקדמנו בסשן היא הייתה פחות אישה על סף גיל המעבר ויותר כמו צעירה באיזה לונה פארק של תעופות סקסיות על החיים. אני? אני רק שיקפתי לה את מה שראיתי, מה שקיים. אני הרי לא שיניתי בה כלום.
השנים חולפות, הגוף משתנה, אנשים מתעצבים מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. אני מצלם את הדבר האמיתי: נשים. מעט מאוד פעמים הזדמן לי לצלם צעירות בשנות העשרים המוקדמות שלהן. לפני ההריונות והלידות, לפני שינויי המשקל, הקמטים, סימני המתיחה והצלוליט, גוף של ברבי. כמו שהיה לך גם אולי. ויודעת מה? לא ראיתי בהן את מה שאני רואה באישה בת ארבעים ששוקלת 10-15 קילו יותר מגירסת נעוריה, כולל הקמטים, כולל הבטן, הירכיים, החזה… לא ראיתי בבת העשרים וחמש את הבשלות של בת הארבעים וחמש. את הרכות. נכון שירכיים דקיקות ומוצקות זה מה שמראים לנו בפירסומות ובשערי מגזינים, אבל ירכיים רכות, נשיות, אמיתיות, זה הדבר הסקסי באמת, זה העומק.
ואולי דווקא באישה בת הארבעים ומשהו יש את החיפוש המחודש אחר הנעורים, את היציאה החוצה לחקור, את ההשקעה בעצמה אחרי שהשקיעה בכולם חוץ ממנה. בבית, בילדים, בזוגיות, בלג'נגל בין כולם. ופתאום סדרי העדיפויות מתארגנים מחדש. זמן לעצמך. זמן לחקור, להתנועע בעולם. פתאום את עוצרת מהריצה, להכיר תודה על מה שיש, להסתקרן. וכשאת עוצרת להתבונן מתגנב גם הפחד, הבהלה. ההבנה שהכל בר חלוף. נכון, מתישהו תשתני, לא תהיי מי שהתרגלת להיות. אבל כאן ועכשיו, את יפה יותר מתמיד. ואת הכי צעירה שאי פעם תהיי.