שלוק
היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.
כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.
שחרור
כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.
תשוקות
האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.
פייסבוק
אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).
ילדים
לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.
מבוגרים
המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂
ספנסר טוניק עושה אמנות. המתנגדים יטענו שהוא עושה פורנוגרפיה. לו היה מדובר בצילום קבוצתי המוני שאינו כולל עירום לבטח היו רבים מהמתנגדים מביטים בעין יפה על הפרוייקט ורואים את היופי שבו, אולם ברגע שבו הושלו הבגדים נהיה הפרוייקט באופן מיידי למוקצה מחמת מיאוס.