תגית: חברים

אחד הדברים שאני אוהב בעבודה שלי בסטודיו אקספוז מעבר ליצירה האמנותית, זו ההזדמנות להכיר אנשים חדשים ומרתקים ולשמוע את סיפור החיים שלהם, גם אם זו הגירסה המקוצרת. כשמקשיבים טוב, אפשר ללמוד המון על בנאדם גם בשיחה של כמה דקות על כוס קפה, או בהפסקות שבין הצילומים. אנשים שנולדו בארצות אחרות ועשו עליה, אנשים ששומרים סוד כלשהו וחולקים אותו איתי כשהם באים להצטלם, אנשים שמסתובבים ביום יום עם זהות אחת, ובסטודיו לובשים זהות אחרת לגמרי, חלקם אנונימיים לציבור, חלקם סלבים במידה זו או אחרת. כולנו עשויים מאותו חומר ואני אוהב בכל פעם לגלות את זה. זו שראית בטלויזיה? כן, הסלבית התורנית, חשבת שכולה פוזה ושום דבר חוץ מזה? מהר מאוד גיליתי בנאדם… רגיל… נחמד, כמוך וכמוני. כמה שינו אותה שם בטלויזיה, ומה זה בעצם אומר עליה, ששיתפה עם זה פעולה…  והחתיך ההורס עם הקוביות בבטן, זה שמרוח על הפירסומת החדשה של המותג שקנית שבוע שעבר? בישן ברמות, עדין, מופנם… ממש ילד מתבגר.
אולי כשקוראים את המלים הללו מתקבלת התחושה שלכולם יש חיים כפולים, אבל הכוונה שלי שונה. אנחנו חולקים את אותה מציאות, אנחנו מתעוררים לאותה שמש ויוצאים לאותה תל אביב, כולנו מרגישים את הלילות מתקררים ומוציאים את שמיכת הצמר או הפוך ומספרים על זה למחרת למי שפגשנו, אנחנו חולפים זה לצד זה ברחוב, לכאורה זרים לגמרי אבל בחמש דקות של שיחה ובשעה של עבודה משותפת מרגישים כאילו תמיד הכרנו. איך זה קורה בעצם? כמה מסכות אנחנו עוטים על פנינו? כמה פילטרים הולכים איתנו לכל מקום, שלא לדבר על הסינתזה שעושה לנו הטלויזיה אם אנחנו נמנים על הברנז'ה הקבועה או המזדמנת לרגע?
בסופו של דבר החיבור הבין אישי הוא קל הרבה יותר מהריחוק הזה. כל פעם מחדש אני מגלה את זה ונהנה מהתהליך. זה כמו ואקום ששואב את האנשים לתוכו, אבל ואקום טוב, ואקום מחבר. חדר ההלבשה בסטודיו, עוברים על הפריטים לצילומים, הקפה על השולחן, מחליטים יחד עם מה נתחיל, המחוך הזה, החזיה ההיא, הרשת… שיחה על הגוף נהיית פתאום הכי טבעית. הציצים קטנים מדי, גדולים מדי, זורקים בדיחה, צוחקים… איכשהו מהמקום הכי חיצוני-פוזאיסטי-קונספטואלי, שהוא הסטודיו שבו יוצרים תמונות שרובן מסוג ה"שופוני" פתאום יוצא דוקא הבנאדם האמיתי והפשוט שמתחת לכל הכיסויים. כן, היא עשתה הגדלת חזה, וכן, האנשים נחלקים לשלושה חלקים: אלה שיתייגו אותה מיד כזולה, אלה שיקנאו, והיתר שיצליחו להרים את העיניים ולהסתכל לה בפנים, ואלה יוכלו להבין שהיא בדיוק כמוהם. כן, עד כמה שזה מוזר, אינדיבידואל זה בדיוק כמוך. כולנו אידיבידואלים וזה מה שיפה.