בוקר או ערב? ואולי לילה? צהריים? בתוך הסטודיו אין כמעט משמעות לשעה. אולי כי אין כאן אור יום טבעי שחודר פנימה, ואולי כי ההוויה של המקום שואבת את הבנאדם לתוך איזשהו סטייט אוף מיינד משוחרר. משוחרר מבגדים, משוחרר מכבלים, משוחרר גם מהזמן.
מכוון עלייך שיטפון של צבעים וצורות. ואת פשוט כמו שאת. קלה להרגיש נוח, נוחה להתרגש. כשאני לוקח את הזמן להתעסק בציוד אני מתבונן בך מסתקרנת מתוך אפילת החושים. לסקרנות יש נשימה מיוחדת שכזו, נשימה דרוכה, מצפה. את נאמנה לתנוחה בה אירגנתי אותך ואני תוהה ביני לבין עצמי כמה זמן את יכולה לשכב כך. שעות, אני מהמר. את לא ממהרת.
אני מתבונן בענין ביצירה המתהווה, לרגע שוכח את עצמי מלצלם. הסטודיו מרגיש לי כמו מקדש קדום ואת מושא הטקס, משאת הלב. התמונה נושמת. זה לא סטילס, זה צריך להיות וידאו ארט, או מוטב – מיצג חי. בדמיוני אני מעביר בסך חברים שהיו מעריכים זאת, וגם זרים שאינני מכיר. תנועה קלה מכיוונך. נדמה לי שאת משחקת לעצמך בשיער. אני מרים את המצלמה ועושה מה שאני הכי רגיל לעשות: לוכד תמונה. לוכד מילים.
פיקסלים הם התאים הקטנטנים המרכיבים את התמונה. ככאלה, הם דבר טוב. כלומר בלעדיהם לא היתה מתקיימת התמונה…
אלא מה, יש להם תכונה שכזו, לפיקסלים: הם מרובעים! לגמרי מרובעים. תגדיל אותם והם הופכים את התמונה למרובעת.
במשך שנים הורגלנו שכל תמונה המפורסמת ברשתות החברתיות ומערבת עירום בדרגה כלשהי נדרשת לעבור תחת סכין המנתחים של הצנזור. כלומר כצלם התרגלתי לפקסל פטמות (של נשים בלבד, לך תבין את המוסר הכפול הזה), וגינות, פינים וככה לטוס מתחת לרדאר.
להלן תמונה בשתי גירסאות: גירסה מצונזרת עם פיקסלים על הזין, פרדון מיי פרנצ', ומיד אחריה הגירסה הלא מצונזרת. ראו הוזהרתם, שלא ינשך אתכם הטורף…
קיצר, המסר היומי: מי שהולך לישון עם פיקסלים שלא יתפלא שהוא קם עם כאבים בחלציים 🙂
היא מתקלפת כאן, מולי, מול המצלמה. מתערטלת. בשבילה, רק בשביל עצמה. הלקוחות שלי הם כאלה. בשביל עצמם. לכל היותר בשביל בן או בת הזוג. פרטיים. כאן ועכשיו אני השיקוף שלה, המצלמה שלי היא הראי שבין רגליה, הסשן הזה כולו הוא צלילה לתוך ראשה, עמוק, למקום בו רוחשות ותוססות הפנטזיות. היא חוצה בקלילות את הקוים שבין הארוטיקה לפורנוגרפיה. ולך תגדיר את הקוים. הסופר אלן רוב גרייה כתב ש"פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר" ואחרי שעות אינספור במחיצתם של אנשי הארוטיקה, אני מוצא שהפורנוגרפיה טבועה בנו כל כך עמוק שזה כמעט מובן מאליו שהיא פורצת אל פני השטח מבעד לסדקי המעטה המהוגן. תן לאדם את המרחב הבטוח, המאפשר, המעודד וזה פשוט שם. השחרור נטול העכבות הזה. זה מתחיל בבדיקה קטנה של המרחב. "בטוח לי כאן? אני מסוגלת לשחרר?" הטופ יורד. הידיים לא מכסות את שנחשף. המבט יציב ובטוח לפנים. המיינד קשוב להוראות שלי אבל גם לקצב הדופק המתגבר בפנים, מתחת לעור. אחר כך באותה הדרגתיות מענגת ומענה מגיע העירום המלא. הקלה. הפריט האחרון של הבגד נזרק בחופזה כמעט. הוא כמעט מרעיש בנוכחותו הלא רצויה. "תן לי להשתחרר ממך כבר" היא מצליפה בו, ואני מצלם אותה מעיפה תחתון או גרביון הצידה. עכשיו היא לפתע במרחב חדש. אין פה בגדים לדגמן, בדים לפלרטט איתם, להתלטף בהם. יש גוף, הכי נוכח ועירני בעירומו, כאילו חוגג את צאתו לחופשי, והמבט תועה לרגע בתוך המרחב הזה. מסתכלת סביב. כורסא, כיסא, מיטה, רצפה… המוזיקה והדיבורים הם כעת כמו מעקה לאחוז בו ולהתקדם. אני בוחר להוביל אותה דוקא דרך מחוזות השתיקה. דקות של צילומים אילמים, נטולי תקשורת מילולית. רק דחיסת האויר שבחדר, נשיפת מכונת העשן, וסחרורו במערובלת סביבה. עכשיו זה כבר מיני, בוטה, סמיך. הנשימה שלה מתקצרת, הנגיעות שלה מתארכות. פיין טיונינג של האנרגיות בחדר, יש מקום להכניס בינינו גם חיוך, בדיחה, לנרמל את הסיטואציה ההזויה הזו. כי שעה אחורה זו היתה לא יותר מהזיה, וכעת – מרגע שנפרץ המחסום – זו סיטואציה נורמלית מדי, הגיונית עד העתקת הנשימה מהקונטרסט המסנוור. אני מכוון מחדש את התאורה. היא מכוונת מחדש את התנוחה. יוצקת לתוך ההעמדה שהצעתי את הסטייט אוף מיינד הרטוב והחמים בו היא שרויה כעת. אני אוסף קליקים יקרים של תמונות. בין קליק לקליק אני מנסה ללחוץ על כפתורי הזיכרון בראש. להקליט את הריחוף הזה, כדי לנגן אותו שוב במועד מאוחר יותר. אי אפשר ואין צורך, אני יודע, כי אין תחליף לדבר האמיתי, והדבר האמיתי לא הולך לשום מקום. זה בתוכנו.
הידיים התמקמו בטבעיות: שלו – על המקומות בהם גופה מתקמר, מתעקל; שלה – על שריריו, על עורפו. את החיבור הענוג השלים מנח ראשה על כתפו. וגעת דמיינו את השיחה המתקדמת בין המצלמה ובינם, כשבכל קליק הידיים נעות, משוטטות, לומדות את הגוף, מלמדות את החושים.
כל היום לא מצאה בתוכה שקט. התרוצצה, תיזזה, היתה בתנועה מתמדת גם כשישבה. החום שטף אותה מבפנים. פתחה חלון, זה לא עבר. אחר הצהרים כשיצאה מהמשרד והלכה ברחוב הסואן לעבר תחנת הרכבת הבחינה בשקט שהשתרר. בפנים. המילים, היא חשבה לעצמה, הן נעלמו. היא לא מדברת, אף אחד לא מדבר אליה, היא יכולה להתכנס, לעבד. לעבד את אתמול, לפנטז את מחר.
אור אדום ברמזור. אנשים עומדים, מכוניות בתנועה. מעבר חציה ובצדו השני חיילת, זקן, אישה בשמלה שחורה וטלפון ליד האוזן. היא משוחחת עם מישהו. היא מחייכת. היא נראית לה בדרך להפגש איתו. היא מזכירה לה את עצמה. והיא מוצאת חן בעיניה.
אור ירוק. היא שוכחת לרגע להתקדם. אפטרשייב גברי עוקף אותה ומכייל חושים, מפעיל רגליים. חכה, לא סיימתי להסניף אותך. תן לי לנחש, תן לי לזהות. היא כבר על המדרכה בצד השני. מסתובבת לרגע לחפש את השמלה השחורה שכבר איננה נראית. היא מבולבלת. היא צועדת לתוך התחנה. ההוא עם האפטרשייב עובר בשער האלקטרוני.
הרכבת נכנסת לתחנה. תנועת אנשים ברציף. היא עומדת לעלות לקרון כשהיא שומעת ״סליחה, את עם השמלה השחורה!״. האפטרשייב מתקרב אליה ומגיש לה את האוזניות שלה שנפלו. היא מחייכת. תודה. על לא דבר. אפשר לשבת איתך? רק אם תספר לי מה עשית אתמול בלילה. מתאים… ואת תספרי לי גם?
כשאת חצי לבושה
חצי פושטת
חצי עם הגב
וחצי מפלרטטת
חצי מכונסת
חצי מודדת צעדיי
חצי מתכופפת
כשאת מדברת בלי מילים אליי
שאלה: מה קורה כשמכבים את האור?
תשובה: נדלק החושך…
אני אוהב את הצללים בצילום. אני חושב שבזכותם יש לאור הרבה יותר מקום להתבטא בו. כשהצללים נעדרים מן התמונה הכל גלוי, האור נוטה להיות שטוח ועולם שלם של אנטומיה קסומה של הגוף העירום נעלם ומתגהץ.
לפעמים אפשר באמצעות מעט מאוד אור להראות הרבה. כך בתמונה הבאה.
לפעמים הזוגיות היא ריקוד בו האחד מוביל והאחר מובל,
פעמים אחרות היא הרמוניה מושלמת וסימטרית…
שני גופים עירומים. אור, צל, חום…
אני מכוון את המצלמה,
הם מכוונים את המבט
זה לזו
הידיים מוצאות את מקומן בטבעיות, באסימטריה שנראית כה מתבקשת…
קליק.
אולי זה לא מקרי שסטודיו אקספוז נמצא במרתף. אולי צריך לרדת למעמקים כדי להצליח להתחבר למקומות הכמוסים והנסתרים בדרך כלל שלנו. אולי צריך את ההגנה הזו, הסביבה המנותקת מהחוץ, זו שמאפשרת לפרוש כנפיים ולעוף, גם אם זה מתחת לאדמה, כמה מטרים מתחת לרחוב הפועם שבחוץ, וכאילו מרחק של ארצות שלמות…
שעה מטורפת. מאוחרת. הזויה לגמרי.
היא שותה משקה שהביאו איתם, משהו שמיוחד רק לה. אני כבר מכיר את הדרינק שלה כי הם היו אצלי כבר. מתרגשת. מרוגשת…
הוא יושב על הספה בירכתי חדר הצילומים, מביט בה באהבה המיוחדת שלו, זו שאינה חונקת, זו שמעריצה, שולח לה חיזוק ומסר – תהני, תעופי גבוה. היא מדגמנת ברטט קל, כמעט בלתי נראה אבל אני מרגיש את הריגוש שאוחז בה.
הם כל כך עדינים ויפים, כאילו נמסים אל תוך הלילה בקלילות כזו, בתשוקה.
עכשיו הוא איתה על הסט, בכלל לא תיכנן להצטלם אבל היא לא מוותרת לו, ולמה שהוא יסרב?
קליקים של מצלמה, מוסיקה מתגברת, נחלשת, נמזגת לתוך נשימה. נשימות.
למחרת אני מקבל מייל: "אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהגעתי לריגוש כזה. אין ספק שהערב הזה יככב לנו במחשבות עוד הרבה זמן."
למייל מצורפת תמונה. ועוד הערה מקסימה בעיניי:
"צירפנו למייל תמונה שנשמח שתעלה לאתר… נכנס לראות (זה מוסיף מאוד לריגוש!) :)"
אז הנה היא. הנה את 🙂
