כצלם שחוקר ומתעד עם המצלמה את העירום, הארוטיקה והמיניות אני פוגש הרבה נשים שמגיעות אליי לסטודיו בעשור של גיל הארבעים. כמעט כולן עסוקות ברמה זו או אחרת בענייני דימוי גוף, ביטחון עצמי, תפיסה עצמית (האם אני אוהבת את מה שמשתקף לי במראה) והממשק עם הסביבה (האם אני נתפסת כמושכת? מה הוא / הם רואים בי?). זה מקסים בעיניי, ואף נוגע ללב.
היא מתקלפת כאן, מולי, מול המצלמה. מתערטלת. בשבילה, רק בשביל עצמה. הלקוחות שלי הם כאלה. בשביל עצמם. לכל היותר בשביל בן או בת הזוג. פרטיים. כאן ועכשיו אני השיקוף שלה, המצלמה שלי היא הראי שבין רגליה, הסשן הזה כולו הוא צלילה לתוך ראשה, עמוק, למקום בו רוחשות ותוססות הפנטזיות. היא חוצה בקלילות את הקוים שבין הארוטיקה לפורנוגרפיה. ולך תגדיר את הקוים. הסופר אלן רוב גרייה כתב ש"פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר" ואחרי שעות אינספור במחיצתם של אנשי הארוטיקה, אני מוצא שהפורנוגרפיה טבועה בנו כל כך עמוק שזה כמעט מובן מאליו שהיא פורצת אל פני השטח מבעד לסדקי המעטה המהוגן. תן לאדם את המרחב הבטוח, המאפשר, המעודד וזה פשוט שם. השחרור נטול העכבות הזה. זה מתחיל בבדיקה קטנה של המרחב. "בטוח לי כאן? אני מסוגלת לשחרר?" הטופ יורד. הידיים לא מכסות את שנחשף. המבט יציב ובטוח לפנים. המיינד קשוב להוראות שלי אבל גם לקצב הדופק המתגבר בפנים, מתחת לעור. אחר כך באותה הדרגתיות מענגת ומענה מגיע העירום המלא. הקלה. הפריט האחרון של הבגד נזרק בחופזה כמעט. הוא כמעט מרעיש בנוכחותו הלא רצויה. "תן לי להשתחרר ממך כבר" היא מצליפה בו, ואני מצלם אותה מעיפה תחתון או גרביון הצידה. עכשיו היא לפתע במרחב חדש. אין פה בגדים לדגמן, בדים לפלרטט איתם, להתלטף בהם. יש גוף, הכי נוכח ועירני בעירומו, כאילו חוגג את צאתו לחופשי, והמבט תועה לרגע בתוך המרחב הזה. מסתכלת סביב. כורסא, כיסא, מיטה, רצפה… המוזיקה והדיבורים הם כעת כמו מעקה לאחוז בו ולהתקדם. אני בוחר להוביל אותה דוקא דרך מחוזות השתיקה. דקות של צילומים אילמים, נטולי תקשורת מילולית. רק דחיסת האויר שבחדר, נשיפת מכונת העשן, וסחרורו במערובלת סביבה. עכשיו זה כבר מיני, בוטה, סמיך. הנשימה שלה מתקצרת, הנגיעות שלה מתארכות. פיין טיונינג של האנרגיות בחדר, יש מקום להכניס בינינו גם חיוך, בדיחה, לנרמל את הסיטואציה ההזויה הזו. כי שעה אחורה זו היתה לא יותר מהזיה, וכעת – מרגע שנפרץ המחסום – זו סיטואציה נורמלית מדי, הגיונית עד העתקת הנשימה מהקונטרסט המסנוור. אני מכוון מחדש את התאורה. היא מכוונת מחדש את התנוחה. יוצקת לתוך ההעמדה שהצעתי את הסטייט אוף מיינד הרטוב והחמים בו היא שרויה כעת. אני אוסף קליקים יקרים של תמונות. בין קליק לקליק אני מנסה ללחוץ על כפתורי הזיכרון בראש. להקליט את הריחוף הזה, כדי לנגן אותו שוב במועד מאוחר יותר. אי אפשר ואין צורך, אני יודע, כי אין תחליף לדבר האמיתי, והדבר האמיתי לא הולך לשום מקום. זה בתוכנו.
את הכורסא הלבנה הצבתי בצד שמאל. אני עמדתי בצד ימין. לחצתי play והטראק שסיכמנו מראש החל להתנגן. הבאסים בעטו בבטן. היא נכנסה לחדר עשר שניות אחרי תחילת הקצב. התחלתי לצלם. תנועה, פיתול, עובדת עם כל הגוף זאת… עפה על המוזיקה… מתחברת לצלילים, מתרכזת, כולה בתוך הריקוד. מכיוון הכורסא הלבנה נרשמה תנועה קלה בין הצללים. הוא שינה תנוחה. היא המשיכה לרקוד והושיטה לכיוונו את היד, זקפה אצבע מורה כאילו ממסמרת אותו למקומו. צעד צעד, פעימה פעימה, התקרבה אליו בתיאום מושלם עם הקצב. כשגהרה מעליו והחלה אט אט בתנועה חושנית לבצע לאפ דאנס עברתי למצב וידאו. הפרק השני בריקוד המושחת שלהם התחיל.
היא מקיימת קשר הדוק עם ספר החיים. היא מרבה לקרוא בו ומרבה לכתוב. היא נוטפת מילים, מתעטפת בשתיקות. שתיקות שכולן שפה עשירה ושופעת, תשוקת המילה שנובעת ממנה. היא לוחשת. לחישות של עוצמה שקטה כזו, שמבקשת סדר בדברים. מה נכון, מה נכון לי, מה שלא נכון לא משנה בכלל. אין לו תכלית. בספר החיים שלה היא מתמסרת ליופיו של הרגע. מוסרת את עצמה במשמעת נזירית, בטבעיות שאין בה בכלל היסוס. כך ישבה מולי בבוקר של תשרי.
התבוננתי בה משך כמה רגעים. היא הישירה אליי מבט שהיה תערובת מושכת של חוכמה, אצילות וניצוץ של בישנות שהתבטא אולי באופן השקט שבו נאמרו דבריה. כך ישבנו זו מול זה. כיוונתי אליה את המצלמה וצילמתי. לקחתי את היין שלה והנחתי בצד. שאלתי: ״את טובה? זה מה שאת אומרת?״ היא השפילה מבט לרצפה וניהלה עם עצמה כנראה איזשהו בירור קצר. ״אני לא טובה. אני פשוט אני. נראה לי שכשהפסקתי להיות ׳ילדה טובה׳ למדתי לאהוב את עצמי יותר. אז היום אני שלמה יותר, אתה מבין?… ואני לא צריכה להתנצל. ולא להסתגף.״
רציתי לומר לה משהו אבל היא לפתע אמרה בשקט: "לא למענו בכל אופן״.
״למה את מתכוונת?״
״תראה אותי. הבט היטב. אתה יכול גם להמשיך לצלם. אני הולכת לתת לך הצצה לשק הסודות שלי.״
החדר היה תערובת של נר ויין. נמהלה בו בישנות של חדש והתרגשות של קצה. בחדר השני חיכתה המיטה אך בינתיים יין. ונר.
הן ישבו זו לצד זו אך פניהן אליי. כמו המתינו להנחיות או לקרדום לשבור בו קרח דמיוני. נשפתי וכיביתי את הנר. השתררה אפלה יחסית ובה ניצנצו רק אורות אלקטרוניים כלשהם ממכשור כזה או אחר של עולם המחשבים. ״שלבו ידיים״ הצעתי. מן האפלה נעניתי בתנועת צללים חפוזה. ישבנו כך עוד רגע ממושך ואז הדלקתי שוב את הנר. כוסית היין הלבן עטתה אגלי מים ותססה בועות. היין האדום שבכוסית השניה רק המתין לתורו להילגם.
אחרי דקות, מילים ולגימות לבנות ואדומות השתתקו שוב והביטו בי. תוכל שוב לעשות את הטריק עם החושך וההנחיה?
היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.
כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.
כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.
האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.
אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).
לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.
המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂
תום קרוז הוא ביל, ניקול קידמן היא אשתו אליס, בסרטו של סטנלי קובריק: עיניים עצומות לרווחה (1999).
ערב אינטימי בבית, אליס מגלגלת משהו לעשן ותופסת ראש. מכאן מתחילה להתגלגל שיחה על קורותיהם במסיבה בערב הקודם, והדרך קצרה לתחום הרגיש של נשים, גברים, גבולות ופנטזיות.
נפתח בבדיחה:
אישה נכנסת לחדר הרופא עם בתה בת ה-16.
הרופא מסתכל על הבת ואומר, "טוב, תתפשטי בבקשה."
"אבל דוקטור", אומרת האמא, "זו אני שחולה"
"את?" אומר הרופא, "את רק תוציאי לשון…"
ואחרי שצחקנו… התקשורת רועשת וגועשת סביב פרשת "הזמר" שקיים יחסי מין בהסכמה עם קטינות. לכל אחד יש מה לומר בעניין והתגובות נעות בין גינוי גורף למעשיו לבין טענות קשות כלפי הבנות, הוריהן ובכלל התרבות שנוצרה סביב אבק הכוכבים ומה שילדות צעירות מחונכות לעשות כדי לשאוף קצת ממנו.
נהיה סלט של מילים, רגשות ויצרים סביב הפרשה. קראתי תגובה של מישהו ברשת, בסגנון "מי שעושה אורגיות שלא יתפלא שבסוף דופקים אותו"… תגובה מטופשת לדעתי.
שתי מילים. זה הכל. הייתי יכול לסיים כאן את הפוסט אבל כנראה שבמדינת ישראל מודל 2013 לא ברור לגמרי מה מותר ומה אסור. אני מרשה לעצמי מהמקום של צלם שעוסק בעירום, ארוטיקה ומיניות של אנשים לנקוט עמדה. כשהקמתי את סטודיו אקספוז וכיוונתי אותו לתחום העירום והארוטיקה, הגדרתי גם קוים ברורים לגבי מי הקהל של הסטודיו: אנשים בוגרים. אין כניסה לקטינות. נקודה. למעשה, נדיר שאני מצלם מישהי בתחילת שנות העשרים שלה. תצחקו, אבל פעם הגיעה בחורה בת 22 להצטלם, יחד עם … אמא!
אם נחזור לפרשת הזמר, הרי שאין לי בעיה אם יבחר לנהל אורגיות סוערות, או לשיר קריוקי בדירה שכורה תוך שהוא עוסק במלאכת קודש זו או אחרת. יש לו החופש לעשות כרצונו. הבעיה כמובן מתחילה כשהמעורבות באירועים הללו הינן קטינות. נטענו טענות גם נגד השימוש בכסף, במעמד ובעובדת היותו כוכב על מנת לגייס נשים למסיבות המין הללו. הגם שזה ראוי לגינוי, לפחות לו היה מדובר בנשים בוגרות, והדבר נעשה בהסכמה, אפשר לבוא בטענות גם לצד הנשי במשוואה. לעומת זאת כשאנשים יוצאים נגד ילדה בת 15-16 על התנהלותה זה עדיין לא פוטר את הנאשם (לכאורה) מאחריות למעשיו. וקצת קשה להפיל את התיק על הילדונת, תהא "מפותחת" או מפתה ככל שתהיה.
המסר שלי: סקס הוא עניין למבוגרים. אמנם, מרבית הנוער לא מגיעים לגיל 18 כשהם בתולים, אבל יש הבדל בין נער ונערה בני אותה כיתה שמחליטים לקיים יחסי מין זה עם זו, לבין מערך גיוס נערות משולהבות מקהל מעריצות של כוכב נערץ היישר לאורגיה… חכו כמה שנים, טוב?
עוד נשמע הרבה על הפרשה, ובטח יכנסו לתמונה עורכי דין שיהפכו אנשים מעורבים לקורבן, או להיפך.
שורה תחתונה – הגם שהכל נעשה בהסכמה, או אפילו, לצורך הדיון, ביוזמת הקטינה: כל זה היה יכול להימנע בפשטות: אתה בוגר? תתרחק מקטינות. ואם יש לך ספק, תתרחק גם מבנות 18.
נחזור לרופא מהבדיחה שפתחה את הפוסט. ציחקקתי, ברור, בדיחה לא רעה. אבל תכלס? לא מבין מה יותר סקסי בבת ה 16 מאמא שלה בת ה 40. אז שיהיה ברור: כצלם, בסטודיו אקספוז אני שולח את בת ה 16 הביתה מיד כשהיא מתייצבת בדלת, והאמא מוזמנת להוריד את הבגדים… 🙂
הימים כבר קצרים מאוד, השמש שוקעת מוקדם והערב הולך ומתארך.
אמנם יש יופי וחיוניות בשקיעות המאוחרות ובקצב התוסס של שעון הקיץ, אך שעון החורף והעונה המתפתחת כעת מזמנים לכם הזדמנויות מרתקות וחויות מרגשות. צריך רק לחדד את החושים.
הסלון עושה קאמבק. לא, זה לא הסלון של האבטיח והגרעינים והופ, לרוץ הלאה (כי עוד יש אור בחוץ ואפשר להצטופף עם עוד מאה אלף איש בים)… זה הסלון של הכירבולית ומשקה חם… סלון של לרבוץ בלי למהר לשום מקום.
אפשר ורצוי לארגן איזה סרט טוב ולעמעם את האורות, לאות הזדהות עם החושך המוקדם בחוץ. אם האויר בחוץ קצת קריר אל תמהרו לסגור את כל החלונות, תשאירו לפחות חריץ ותנשמו… איזה כיף, מתי אפשר לנשום ככה בקיץ? אה כן, ותהיו ביחד, לא לבד.
אז נכון שכבר לא נפגשים עם כל העולם ואשתו בחוץ, אבל זה הזמן דוקא לעבוד על המפגשים האחרים.
להזמין אורחים הביתה, לקפוץ להתארח אצל חברים, ואולי אפילו לארגן איזו מסיבונת סתוית… אלכוהול אגב מחמם יופי את האוירה כשקר…
מה יותר מחמם מלגעת, להתכרבל, ולהעביר חום הדדי?… אז בבקשה, נא להתקרב! סוף סוף כבר לא חם ונגמרה העונה המיוזעת. אם אתם בכל זאת מתגעגעים לזיעה משום מה תטפלו בזה בדרכים אחרות… יש אלטרנטיבות לשמש הקופחת 😉
וולקאם, הסטודיו כבר לגמרי בראש הסתוי, ומוכן לחורף. האור העמום באקספוז יעטוף אתכם בשמיכה של ביטחון והמוסיקה תלטף לכם את האוזניים. האוירה החושנית תזכיר לכם שאפשר להתקלף מהשכבות המיותרות לא רק בקיץ, ושבאקספוז יש לזה גם קסם מיוחד של גילוי, מסע והצצה לעולם שמשלב אמנות, עירום ואהבה. אהבה עצמית, כי אם לא תאהבו את עצמכם וגופכם איך האחרים יאהבו? ואהבה הדדית, כי אם תבואו בזוג מובטחת לכם פתיחה חמה במיוחד לעונה הקרה. הסשנים של סטודיו אקספוז הם חויה שחייבים לעבור, אז תתכווננו לתדר הנכון, תרימו טלפון ונקבע…ושיהיה סתיו חושני!
לידיים יש תפקיד חשוב בצילומי אנשים, לא רק בעירום. הן מספרות לנו המון. מבט בידיים יכול לומר משהו על גיל, על מין, אפילו רמזים לקורותיו של האדם המצולם. תנוחת הידיים גם היא משמעותית מאוד. הידיים יכולות לשדר שליטה, כניעה, עייפות או ריגוש חוקר…
לעתים הידיים משמשות להסתרה. זה יכול להיות אקט של בישנות, ואולי לפעמים זו דוקא התרסה, סוג של "הפוך על הפוך" – עירום מוצנע שכזה. אני אוהב את המשחקים שאפשר לעשות עם התפר שבין עירום מלא להצנעתו (אם זה בעזרת הצל, או אביזרים, או לענייננו – הידיים)
הידיים הן גם מגרש משחקים בחדר המיטות, ואם נלך עוד קצת למחוזות האפלוליים – עולם הקשירות. הנה הצצה לסשן צילומים ששילב עירום, ארוטיקה, וקשירות. מה כפות הידיים משדרות כאן?…
ולסיום, הידיים בצילום עירום מיני וארוטי, מנווטות את הדרך. הן מלטפות, מזמינות, מסמנות את הנתיב, מתגרות ומכניסות תנועה ממשית לצילום סטטי.
עד כאן להפעם, תהנו עם הידיים, הן עושות פלאים, בסטודיו ומחוצה לו. לא התאפקתי והוספתי עוד תמונה אחת, ואזהרה או אם תרצו פיתוי: הידיים יכולות לשמש גם להפעלת פלוגר ושאר אביזרים שובבים 😉
