קטגוריות
בלוג

בין החגים לבין הסדינים

ארוטיקה של אהבת נשים. סטודיו אקספוז, צלם: רון אוריאלהחדר היה תערובת של נר ויין. נמהלה בו בישנות של חדש והתרגשות של קצה. בחדר השני חיכתה המיטה אך בינתיים יין. ונר.

הן ישבו זו לצד זו אך פניהן אליי. כמו המתינו להנחיות או לקרדום לשבור בו קרח דמיוני. נשפתי וכיביתי את הנר. השתררה אפלה יחסית ובה ניצנצו רק אורות אלקטרוניים כלשהם ממכשור כזה או אחר של עולם המחשבים. ״שלבו ידיים״ הצעתי. מן האפלה נעניתי בתנועת צללים חפוזה. ישבנו כך עוד רגע ממושך ואז הדלקתי שוב את הנר. כוסית היין הלבן עטתה אגלי מים ותססה בועות. היין האדום שבכוסית השניה רק המתין לתורו להילגם.

אחרי דקות, מילים ולגימות לבנות ואדומות השתתקו שוב והביטו בי. תוכל שוב לעשות את הטריק עם החושך וההנחיה?

קטגוריות
בלוג

מתנה לחג ומחשבות על כל מיני

שלוק

היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.

כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.

שחרור

כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.

תשוקות

האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.

פייסבוק

אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).

ילדים

לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.

מבוגרים

המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂

 

קטגוריות
בלוג

קז'ואל סקסי

תלבשי את החולצה המכופתרת. כן. והתחתון תחרה הלבן. כן כן, ברור שתישארי עם העקבים. מה אמרת? לא שמעתי, בדיוק סידרתי את התאורה. אם לכפתר? לא, את לא צריכה. תשאירי פתוח. כמו בחיים, עדיף להשאיר פתוח. לא צריך לסגור הכל. מה את אומרת? את אוהבת ככה… כן, גם אני. זה כאילו לא התאמצת להתלבש אבל יצא לך סקסי. קז'ואל סקסי. סקס קז'ואלי. שנמשיך בצילומים? יפה לך לעוף על עצמך בראי…
שחור לבן קז'ואל. עירום וארוטיקה בסטודיו אקספוז. צלם: רון אוריאלואז היא יצאה מהאור השני
ונעמדה בשלוליתו של האור הראשון
וצל של חולצה ובד תחרה של תחתון
והחדר נמלא שוב
ניחוח אישה
וסומק של יין ארגמן
ושיער מתלטף
על כתף
ועוד רגע
הבד ינשור
ואני מצלם ומקפיד לזכור
שברירי מילים שנאמרות וכאלה שלא
כי מהי ההשראה
אם לא נוכחות של אישה

קטגוריות
בלוג

בלי שיניים

ארוטיקה זוגית בשחור לבן. סטודיו אקספוז. צלם: רון אוריאלהיא לא הולכת על עקבים אף פעם. בגיל 13 היא נעלה את הנעליים הלבנות עם העקבים הגבוהים ליציאה ההיא עם הכיתה, כשכולם הלכו לגלידריה. אחר כך הם ישבו בפארק הקטן. אחר כך מישהו צעק עליהם מאיזו מרפסת והם התפזרו. היא הלכה קצת מאחור, העקבים עיכבו אותה. ואז היא הרגישה משהו אפל מתקרב במהירות. לפני שהספיקה להסתובב הוא כבר הבהיל אותה עד מוות בנביחותיו ובפיו הפעור. דוברמן רזה וגבוה, חסר רחמים, אכזרי למראה. הוא לא נגע בה כלל אבל היא מעדה וכשלה ונשבר לה העקב באחת הנעליים. תוך חמש שניות שנראו כמו נצח כבר הגיע בריצה בעליו וריסן אותו. מאז אותו יום היא לא הולכת על עקבים.

יש לה נעלי סטילטו שחורות. היא קנתה אותן לעצמה במתנה אחרי הסדנא ההיא בגיל 25. מן יציאה מאזור הנוחות. לא, היא לא התכוונה לצאת איתן לבילוי, לא לנעול אותן לחתונה, לא להתהדר בהן בערב הגאלה השנתי ולא לארוז אותן לנסיעה לניו יורק. היא אוהבת להצטלם איתן. מול הראי, על הספה בסלון, לפעמים במיטה שלה, על מצעי הסאטן הסגולים. היא אוהבת לנעול אותן רק במקומות בטוחים. למשל כשהיא איתו. מעולם לא הצליחה להבין את תחושת העוצמה שממלאת אותה כשהיא נועלת אותן. תחושה כה מנוגדת לחולשה שהיא נתקפת כשהיא נזכרת באותו ערב לפני עשרים שנה בערך. עוצמה פנימית, פראית כמעט, משהו טורף שנעור בה. תמהיל של נשיות מתגרה ונשיכה של דוברמן. בלי שיניים. תמיד בלי שיניים.

קטגוריות
בלוג

אמצע החיים – אמצע הלילה

אמצע הלילה - צילומי ארוטיקה ועירום בסטודיו אקספוז
אמצע הלילה – צילומי ארוטיקה ועירום בסטודיו אקספוז

אמצע החיים, אמצע הלילה, אמצע הסשן.
שעות של לשכוח את העולם בחוץ, להתמסר למצלמה, למחוגים שהפסיקו לזוז או רצים מהר מדי,
למקום לא מוכר אבל עוטף ומזמין, מסתורי, מכיל ומשחרר. לאפלה, לקרנים של אור הפולחות אותה.
להתערטל. לדפוק פוזה. לא לדפוק חשבון.
להיות כאן. עכשיו.

קטגוריות
בלוג

צילומי עירום לזוגות

צילום ארוטי לזוגות בסטודיו אקספוז. צילומי עירום, צילומים סקסיים, ארוטיקה ואמנות משתלבים יחדיו. צלם: רון אוריאל
צילום ארוטי לזוגות בסטודיו אקספוז. צילומי עירום, צילומים סקסיים, ארוטיקה ואמנות משתלבים יחדיו. צלם: רון אוריאל

תמונת היום מתוך סט צילומי עירום מיוחד לזוג מקסים שבא להצטלם בעירום בסטודיו אקספוז. צלם: רון אוריאל

קטגוריות
בלוג

ארוטיקה של המילניום השלישי – דור 3.5 ומעלה

האם הארוטיקה מתה?

כשבועז כהן העלה פוסט נוסטלגי בפרופיל הפייסבוק שלו עם כרזה של הסרט "עמנואל" שהיה בשעתו פורץ דרך בעולם הארוטיקה, התפתח דיון מעניין ובו בין היתר כתב אחד המשתתפים שהמושג ארוטיקה כיום איבד כל משמעות. אני, כאדם שעובד עם ארוטיקה ויצרים בסטודיו, מצאתי את התשובה המיידית לאותה אמירה מאתגרת דוקא מחוץ לסטודיו; ברחוב או בכל מקום אחר, בלתי צפוי ומשעמם ככל שיהיה. אבל תיכף נגיע להווה ולעתיד. תחילה נתרפק קצת על הנוסטלגיה ומשם נתקדם…

קטגוריות
בלוג

הריגוש ההוא – על רגעים שנחרטים בזיכרון

אולי זה לא מקרי שסטודיו אקספוז נמצא במרתף. אולי צריך לרדת למעמקים כדי להצליח להתחבר למקומות הכמוסים והנסתרים בדרך כלל שלנו. אולי צריך את ההגנה הזו, הסביבה המנותקת מהחוץ, זו שמאפשרת לפרוש כנפיים ולעוף, גם אם זה מתחת לאדמה, כמה מטרים מתחת לרחוב הפועם שבחוץ, וכאילו מרחק של ארצות שלמות…
שעה מטורפת. מאוחרת. הזויה לגמרי.
היא שותה משקה שהביאו איתם, משהו שמיוחד רק לה. אני כבר מכיר את הדרינק שלה כי הם היו אצלי כבר. מתרגשת. מרוגשת…
הוא יושב על הספה בירכתי חדר הצילומים, מביט בה באהבה המיוחדת שלו, זו שאינה חונקת, זו שמעריצה, שולח לה חיזוק ומסר – תהני, תעופי גבוה. היא מדגמנת ברטט קל, כמעט בלתי נראה אבל אני מרגיש את הריגוש שאוחז בה.
הם כל כך עדינים ויפים, כאילו נמסים אל תוך הלילה בקלילות כזו, בתשוקה.
עכשיו הוא איתה על הסט, בכלל לא תיכנן להצטלם אבל היא לא מוותרת לו, ולמה שהוא יסרב?
קליקים של מצלמה, מוסיקה מתגברת, נחלשת, נמזגת לתוך נשימה. נשימות.

למחרת אני מקבל מייל: "אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהגעתי לריגוש כזה. אין ספק שהערב הזה יככב לנו במחשבות עוד הרבה זמן."
למייל מצורפת תמונה. ועוד הערה מקסימה בעיניי:
"צירפנו למייל תמונה שנשמח שתעלה לאתר… נכנס לראות (זה מוסיף מאוד לריגוש!) :)"

אז הנה היא. הנה את 🙂

הריגוש - צילום עירום אמנותי ארוטי
הריגוש – צילום עירום אמנותי ארוטי
קטגוריות
בלוג

חמישים גוונים של עיניים עצומות לרווחה

חמישים גוונים של אפור - עיניים עצומות לרווחה
חמישים גוונים של אפור – עיניים עצומות לרווחה

תום קרוז הוא ביל, ניקול קידמן היא אשתו אליס, בסרטו של סטנלי קובריק: עיניים עצומות לרווחה (1999).

ערב אינטימי בבית, אליס מגלגלת משהו לעשן ותופסת ראש. מכאן מתחילה להתגלגל שיחה על קורותיהם במסיבה בערב הקודם, והדרך קצרה לתחום הרגיש של נשים, גברים, גבולות ופנטזיות.

קטגוריות
בלוג

כשיש לך קשרים במקומות הנכונים…

ארוטיקה אוהבת קשרים. לא תמיד ברור הקשר, אבל הוא שם.
מקבץ תמונות של דברים שאפשר לעשות עם קשרים, ואפילו לא צריך פרוטקציה…

אישה יושבת בידיים קשורות - ארוטיקה
אישה יושבת בידיים קשורות – ארוטיקה
קשירה - צילום שליטה ארוטי
קשירה – צילום שליטה ארוטי
רמיזות של שליטה וכניעה
רמיזות של שליטה וכניעה
צילום עירום בידיים קשורות
צילום עירום בידיים קשורות