שאלה: מה קורה כשמכבים את האור?
תשובה: נדלק החושך…
אני אוהב את הצללים בצילום. אני חושב שבזכותם יש לאור הרבה יותר מקום להתבטא בו. כשהצללים נעדרים מן התמונה הכל גלוי, האור נוטה להיות שטוח ועולם שלם של אנטומיה קסומה של הגוף העירום נעלם ומתגהץ.
לפעמים אפשר באמצעות מעט מאוד אור להראות הרבה. כך בתמונה הבאה.
נפתח בבדיחה:
אישה נכנסת לחדר הרופא עם בתה בת ה-16.
הרופא מסתכל על הבת ואומר, "טוב, תתפשטי בבקשה."
"אבל דוקטור", אומרת האמא, "זו אני שחולה"
"את?" אומר הרופא, "את רק תוציאי לשון…"
ואחרי שצחקנו… התקשורת רועשת וגועשת סביב פרשת "הזמר" שקיים יחסי מין בהסכמה עם קטינות. לכל אחד יש מה לומר בעניין והתגובות נעות בין גינוי גורף למעשיו לבין טענות קשות כלפי הבנות, הוריהן ובכלל התרבות שנוצרה סביב אבק הכוכבים ומה שילדות צעירות מחונכות לעשות כדי לשאוף קצת ממנו.
נהיה סלט של מילים, רגשות ויצרים סביב הפרשה. קראתי תגובה של מישהו ברשת, בסגנון "מי שעושה אורגיות שלא יתפלא שבסוף דופקים אותו"… תגובה מטופשת לדעתי.
שתי מילים. זה הכל. הייתי יכול לסיים כאן את הפוסט אבל כנראה שבמדינת ישראל מודל 2013 לא ברור לגמרי מה מותר ומה אסור. אני מרשה לעצמי מהמקום של צלם שעוסק בעירום, ארוטיקה ומיניות של אנשים לנקוט עמדה. כשהקמתי את סטודיו אקספוז וכיוונתי אותו לתחום העירום והארוטיקה, הגדרתי גם קוים ברורים לגבי מי הקהל של הסטודיו: אנשים בוגרים. אין כניסה לקטינות. נקודה. למעשה, נדיר שאני מצלם מישהי בתחילת שנות העשרים שלה. תצחקו, אבל פעם הגיעה בחורה בת 22 להצטלם, יחד עם … אמא!
אם נחזור לפרשת הזמר, הרי שאין לי בעיה אם יבחר לנהל אורגיות סוערות, או לשיר קריוקי בדירה שכורה תוך שהוא עוסק במלאכת קודש זו או אחרת. יש לו החופש לעשות כרצונו. הבעיה כמובן מתחילה כשהמעורבות באירועים הללו הינן קטינות. נטענו טענות גם נגד השימוש בכסף, במעמד ובעובדת היותו כוכב על מנת לגייס נשים למסיבות המין הללו. הגם שזה ראוי לגינוי, לפחות לו היה מדובר בנשים בוגרות, והדבר נעשה בהסכמה, אפשר לבוא בטענות גם לצד הנשי במשוואה. לעומת זאת כשאנשים יוצאים נגד ילדה בת 15-16 על התנהלותה זה עדיין לא פוטר את הנאשם (לכאורה) מאחריות למעשיו. וקצת קשה להפיל את התיק על הילדונת, תהא "מפותחת" או מפתה ככל שתהיה.
המסר שלי: סקס הוא עניין למבוגרים. אמנם, מרבית הנוער לא מגיעים לגיל 18 כשהם בתולים, אבל יש הבדל בין נער ונערה בני אותה כיתה שמחליטים לקיים יחסי מין זה עם זו, לבין מערך גיוס נערות משולהבות מקהל מעריצות של כוכב נערץ היישר לאורגיה… חכו כמה שנים, טוב?
עוד נשמע הרבה על הפרשה, ובטח יכנסו לתמונה עורכי דין שיהפכו אנשים מעורבים לקורבן, או להיפך.
שורה תחתונה – הגם שהכל נעשה בהסכמה, או אפילו, לצורך הדיון, ביוזמת הקטינה: כל זה היה יכול להימנע בפשטות: אתה בוגר? תתרחק מקטינות. ואם יש לך ספק, תתרחק גם מבנות 18.
נחזור לרופא מהבדיחה שפתחה את הפוסט. ציחקקתי, ברור, בדיחה לא רעה. אבל תכלס? לא מבין מה יותר סקסי בבת ה 16 מאמא שלה בת ה 40. אז שיהיה ברור: כצלם, בסטודיו אקספוז אני שולח את בת ה 16 הביתה מיד כשהיא מתייצבת בדלת, והאמא מוזמנת להוריד את הבגדים… 🙂
"לפני כשנה ראיתי כתבה מעניינת על נשים בגיל המעבר בשנות הארבעים המאוחרות וחמישים המוקדמות שיוצאות למסע גילוי עצמי דרך צילום אמנותי בעירום. סוג של השלמה עם נשיותן והשינויים הפיסיולוגיים והפסיכולוגיים שחלו בהן. הכתבה מאוד דיברה אליי ונחרטה בזכרוני. אני עצמי אישה הנמצאת בגיל שבו עולות שאלות… האם זו תקופת שקיעה או הזדמנות לצמיחה חדשה?
עירום ללא עירום, או בגדים ללא כסות… איך שלא תהפכו את זה מדובר בשילוב סקסי. ניתן לומר באופן כללי שכאשר העירום והבד נפגשים, מובטח לכם מסע סקסי ומסעיר למחוזות הארוטיקה.
בייבי דול למשל, בגד שתכליתו תמימה – כותונת שינה עדינה וקלילה. בפועל מדובר באחד הפריטים הערמומיים (תרתי משמע) במלחתה הנשית. הבגד הזה נולד לטיזינג. החל מאורכו הקצרצר, המשך באיך שהוא יושב על קימורי הגוף הנשי בהיותו קליל ומלטף, ועד לגירסתו השקופה, זו המשלבת את כל הכתוב לעיל יחד עם ההצצה אל מה שמתחת לבגד. ובכן, היום נסתפק בהצצה קטנה לעולם רחב של פוטנציאל סקסי בצילומים ובחדר המיטות 🙂
לפעמים אני קלאסית, לפעמים אני חזקה
לפעמים אני ליידי ולפעמים אני קלה
לפעמים בלתי מושגת, כמו עושה בכם כשפים
לפעמים אני זורמת, מערבולת יצרים
תענוג לעבוד עם הגוף הנשי בסטודיו. לא הייתי עד לרגע הבריאה אבל מי שעומד מאחוריה לבטח מבין משהו באומנות. חגיגה של קימורים, מרקמים ותנועה. תנוחות רבות מתאימות לצילום עירום של נשים, אך בפוסט הזה אני רוצה להביא כמה תמונות על… הברכיים.
כמו במרבית הצילומים שלי, התנוחה אינה מספיקה ליצירת צילום מעניין. משחקי אור וצל מסייעים לי להבליט ולהסתיר אזורים שונים בגוף וכך ליצור עוד עניין, להעמיק דרמה ולבנות מתח.
הנה מקבץ של מספר תמונות "על הברכיים" בצילום עירום שנע בין עירום אמנותי עדין, לארוטי ומיני.
לילה.
הנר הריחני בוער כאילו אין מחר. כל הסטודיו אפוף ריח. הקטורת כבר מזמן נכנעה.
בד סתור זרוק על הרצפה בחדר הצילומים. עוד מעט אאסוף, אסדר, אפנה. מחר עוד סשן מיד בבוקר, הסטודיו חייב לחזור לקדמותו.
לפני כמה דקות הם יצאו מכאן. היא, שנכנסה מהוססת… הוא, שלא היה לו מושג כמה היא תפתיע את עצמה ואותו. תשתחרר, תעוף.
שבוע משוגע של סשנים.
בכל יום הפתעה אחרת. מסע אחר.
לעוף על עצמך. מתי עפתם על עצמכם לאחרונה? מתי ממש שחררתם, זרמתם, אהבתם את עצמכם בלי שום תנאי? מתי חייכתם פנימה?
שבוע מיוחד. החלטתי שזה שבוע "לעוף על עצמך". לא זוכר למה אפילו. וככה כל סשן, כל יום, אני מלווה אנשים בדרך הזו לשחרר ולעוף על עצמם. זכיתי.
עירום, ארוטיקה, מיניות. הבגדים מפסיקים לשחק תפקיד חשוב כל כך. וזה מתחיל להשתחרר. תחילה זה בשביל התמונה, בשביל הפוזה, אחר כך זה מתחיל לחלחל, מתחיל לעבוד מבפנים.
ועוד קצת להעז ולחשוף, ועוד קצת לאתגר…
ופתאום זה שם. לגמרי.
משוחרר, טבעי
יפה. צלול.
המצלמה מתקתקת לי ביד, אני נושם פנימה את הקליקים, מנסה לתעד גם בראש ולא רק בכרטיס הזיכרון. רגעים של חויה בהתהוות. כאן… עכשיו… מצלם, מביים, נושם. מקשיב. הנר, הקטורת, המוסיקה, היא, הם…
מערבולת של יצרים, רגש ודופק שמגביר קצב.
לא, היא לא חשבה שהיא תעוף על עצמה ככה. היא בכלל חשבה שהיא כאן בשביל לעשות אותו מבסוט. לא נקודת מוצא אידיאלית לסשן צילומים. אבל אי אפשר לזייף את זה, לעשות סשן שלם בכאילו.
לאט. סבלנות. תקרא אותה. תבנה את זה…
ואז זה הסתובב פתאום, השתחרר. נקודה כלשהי בזמן ובסיטואציה שעשתה את הסוויצ'. קליק… ראיתי אותה פורשת כנפיים. קליק… נוסקת. עפה. קליק… אני מכבה אור, מדליק אחר, היא כבר לא שמה לב, היא לגמרי עם עצמה. קליק…. מסתיים טראק במערכת… שקט בסטודיו, נשימות קצובות. קליק…
הסשן מסתיים. נפרד מהם.
הנר דולק, הקטורת כבתה, עוד מעט אסדר… אאסוף. חוזר למחשב. פותח תמונה לעריכה מהסשן של אתמול. נזכר שהיא כתבה לי היום… סיפרה שזה לא עוזב אותה מאז שהיא יצאה מהסטודיו… חושבת על הסשן, מסתכלת על התמונות… ואני מחייך. יודעת למה? כי ככה זה בעצם… כשאת עפה על עצמך…
לילה טוב.
אחד הדברים שאני אוהב בעבודה שלי בסטודיו אקספוז מעבר ליצירה האמנותית, זו ההזדמנות להכיר אנשים חדשים ומרתקים ולשמוע את סיפור החיים שלהם, גם אם זו הגירסה המקוצרת. כשמקשיבים טוב, אפשר ללמוד המון על בנאדם גם בשיחה של כמה דקות על כוס קפה, או בהפסקות שבין הצילומים. אנשים שנולדו בארצות אחרות ועשו עליה, אנשים ששומרים סוד כלשהו וחולקים אותו איתי כשהם באים להצטלם, אנשים שמסתובבים ביום יום עם זהות אחת, ובסטודיו לובשים זהות אחרת לגמרי, חלקם אנונימיים לציבור, חלקם סלבים במידה זו או אחרת. כולנו עשויים מאותו חומר ואני אוהב בכל פעם לגלות את זה. זו שראית בטלויזיה? כן, הסלבית התורנית, חשבת שכולה פוזה ושום דבר חוץ מזה? מהר מאוד גיליתי בנאדם… רגיל… נחמד, כמוך וכמוני. כמה שינו אותה שם בטלויזיה, ומה זה בעצם אומר עליה, ששיתפה עם זה פעולה… והחתיך ההורס עם הקוביות בבטן, זה שמרוח על הפירסומת החדשה של המותג שקנית שבוע שעבר? בישן ברמות, עדין, מופנם… ממש ילד מתבגר.
אולי כשקוראים את המלים הללו מתקבלת התחושה שלכולם יש חיים כפולים, אבל הכוונה שלי שונה. אנחנו חולקים את אותה מציאות, אנחנו מתעוררים לאותה שמש ויוצאים לאותה תל אביב, כולנו מרגישים את הלילות מתקררים ומוציאים את שמיכת הצמר או הפוך ומספרים על זה למחרת למי שפגשנו, אנחנו חולפים זה לצד זה ברחוב, לכאורה זרים לגמרי אבל בחמש דקות של שיחה ובשעה של עבודה משותפת מרגישים כאילו תמיד הכרנו. איך זה קורה בעצם? כמה מסכות אנחנו עוטים על פנינו? כמה פילטרים הולכים איתנו לכל מקום, שלא לדבר על הסינתזה שעושה לנו הטלויזיה אם אנחנו נמנים על הברנז'ה הקבועה או המזדמנת לרגע?
בסופו של דבר החיבור הבין אישי הוא קל הרבה יותר מהריחוק הזה. כל פעם מחדש אני מגלה את זה ונהנה מהתהליך. זה כמו ואקום ששואב את האנשים לתוכו, אבל ואקום טוב, ואקום מחבר. חדר ההלבשה בסטודיו, עוברים על הפריטים לצילומים, הקפה על השולחן, מחליטים יחד עם מה נתחיל, המחוך הזה, החזיה ההיא, הרשת… שיחה על הגוף נהיית פתאום הכי טבעית. הציצים קטנים מדי, גדולים מדי, זורקים בדיחה, צוחקים… איכשהו מהמקום הכי חיצוני-פוזאיסטי-קונספטואלי, שהוא הסטודיו שבו יוצרים תמונות שרובן מסוג ה"שופוני" פתאום יוצא דוקא הבנאדם האמיתי והפשוט שמתחת לכל הכיסויים. כן, היא עשתה הגדלת חזה, וכן, האנשים נחלקים לשלושה חלקים: אלה שיתייגו אותה מיד כזולה, אלה שיקנאו, והיתר שיצליחו להרים את העיניים ולהסתכל לה בפנים, ואלה יוכלו להבין שהיא בדיוק כמוהם. כן, עד כמה שזה מוזר, אינדיבידואל זה בדיוק כמוך. כולנו אידיבידואלים וזה מה שיפה.
כשאתם שומעים את צמד המלים "צילום עירום" או "להצטלם בעירום" מה אתם חשים? רתיעה? סקרנות? דחיה? משיכה? אם תתעכבו לרגע לחשוב על התגובה שלכם לצילום ובפרט לצילום עירום אולי תוכלו ללמוד משהו על עצמכם… אם צילום הוא סוג של ראי שמציבים לפנינו, צילום עירום הוא ראי שמשקף הרבה יותר, ועמוק יותר. לא רק על הפיסיות, הגשמיות של הגוף שלנו, אלא כפי שתוכלו לקרוא בעדות מגוף ראשון גם על מה שמתחולל בתוכנו. סשן צילומים הוא לעתים סתם Fun, ולעתים הוא גם שיקוף של תהליכים יותר רחבים ומשמעותיים שעוברים על המצולמ/ת. אחד הדברים המרגשים שכתבה לי מצולמת אחרי סשן שכזה מצורף כאן. שווה קריאה…
"היום התמודדתי עם אחד הפחדים היותר גדולים שלי. להצטלם.
הלכתי לסטודיו אמיתי להצטלם. היה ממש מביך, היה לי קשה, למרות שהכרחתי את עצמי לעשות את זה. הגעתי אף לכדי עירום חלקי. מצד אחד אני גאה בעצמי שעשיתי את זה, מצד שני אני ממש לא מרוצה מהתמונות שלי או מאיך שאני נראית אבל כרגע זה שולי. כרגע הדגש הוא על ההתמודדות עם עצמי. ועם הפחדים שלי.
השרירים שלי מתוחים, אולי מכווצים, הנינוחות ממני והלאה, הגוף נכנס לסטרס, גם אם הנשמה לא מודה. כנראה שעל פניו נראיתי די נינוחה, משתפת פעולה ונכונה לקבל הוראות. בפועל היה לי כ"כ קשה להרפות את הגוף, לחלץ את השרירים, ואני שמחה שעשיתי את זה. זה ממש הרגיש כמו מצנח הרחיפה, כמו הפחדים הגדולים שלי, שהם יחסית מובנים לשאר העולם, פחד הגבהים.
לא הרבה יכולים להבין את הפחד מצילום. כמה סטרס וערות טמונים במצלמה אחת, כמה אני עוקבת אחרי המצלמה, יודעת בכל רגע נתון איפה היא, כמה מביך אותי להתערטל מולה, נפשית.
עניין העירום (החלקי) בכלל לא היה משמעותי. לא כזה משמעותי כמו המצלמה. היה לי יותר קל להתרגל לרון, שאותו לא ראיתי מלא שנים מסתובב סביבי ומסדר את התאורה או הבד מאשר לנוכחות של המצלמה. אני מנסה להבין למה זה כ"כ קשה לי, משהו שהוא טבעי ונורמלי לאנשים אחרים. מעורר אצלי כ"כ הרבה לחץ. אולי זה בגלל הצורך שלי תמיד להיות אנונימית ובלתי מובחנת, ולכן קל לי יותר באירופה, פשוט להעלם. זה קצת כמו באפריקה שאני כ"כ בולטת, אי אפשר להסתתר. כך גם כשיש מצלמה בסביבה. ובפרט כשהיא מכוונת אלי. אז מה העניין? זה הצורך שלי להעלם? זה קצת מצחיק בהתחשב בפשט של מהותי – ההופעה הלרוב חריגה, הצבעים, הרעש, השתלטנות. לכאורה נדמה שמה שאני באמת רוצה זה להיות הכי בולטת ומובחנת שאפשר. בפועל זה כנראה לא ככה"…
"נו… אז מה את רוצה השנה ליום ההולדת?"
כמו בכל שנה, גם השנה אני ובעלי ערכנו את שיחת יום ההולדת. אחרי יום עבודה מפרך, עמוס ריצות וארגונים, ארוחת ערב ומקלחת, התיישבנו על קפה ועוגה בסלון. קשקשנו, צחקנו ואז הוא שאל את שאלת מתנת יום ההולדת. בכל שנה אני תוהה, מתלבטת, מבקשת זמן לחשוב, אבל השנה זה היה ברור לי מה תהייה מתנת יום ההולדת ה-30 שלי! "סשן צילומי עירום"- עניתי. בעלי לא היה מופתע. הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק, הלוא הוא מכיר אותי כבר מהיותי בת 18… ובעלי היקר, המפרגן מאין כמוהו אמר לי "אין בעיה. תמצאי סטודיו מתאים ותקבעי פגישה".
עוד באותו הערב שוטטתי באינטרנט. נכנסתי לגוגל הקשתי "סטודיו לצילומי עירום" והגעתי לסטודיו אקספוז – הסטודיו של רון. מיד כשנכנסתי לאתר ההתרגשות פשטה בי! נכנסתי לגלריית התמונות ופשוט התאהבתי!!! מי היה מאמין שלא ירחק היום והתמונות שלי יקשטו את אותה הגלריה (:
טינג… הטלפון מודיע לי על מייל חדש באינבוקס של סטודיו אקספוז. אני פותח: "רון שלום! אני מתעניינת בצילומים אירוטיים (מתנת יום הולדת 30!)… ". ממשיך לקרוא, היא מתעניינת קצת בנוגע לפרטיות, הדפסת תמונות, וחותמת בברכת חג שמח. ערב ראש השנה מתקרב. אני לוחץ "השב" ומספק לה אינפורמציה נוספת על הסשן, המחיר והאפשרויות להדפסות. "גיל 30 זה אחלה זמן לחויה נועזת שכזו. תפנקי את עצמך לכבוד השנה החדשה והיומולדת. אם יש עוד שאלות אני כאן בשבילך" מברך ב"שנה טובה" ושולח.
חולף זמן… שיחת טלפון. היא על הקו… מזכירה לי את המייל וכעת רוצה לקבוע סשן. פותחים יומן, היא תארגן לעצמה בוקר פנוי ותגיע נינוחה ורגועה. אנחנו מדברים עוד קצת על הפריטים שכדאי להביא, אולי גם מתלוצצים קצת להפיג מבוכה אפשרית ונפרדים עד הפגישה שקבענו.
לפני תחילת כל סשן אני מכין את הסטודיו. תאורה במצב לתחילת צילומים, פריטים רלוונטים בהישג יד, קומקום חם במטבחון לאיזה קפה או תה, האורות הנכונים באזורים השונים. כשאני כבר מוכן ועושה את דרכי חזרה למחשב היא מתקשרת מהרחוב, רוצה לוודא היכן בדיוק הכניסה ואיפה לחנות. אני קופץ אליה למעלה (הסטודיו במרתף) ופוגש אותה באוטו. פתאום במקום להיות צלם אני על תקן טסטר. מכוון אותה בנסיעה, מאתר מקום חניה ומאתגר אותה לחנות ברברס כשהיא בכלל נרגשת לפני צילומים… צוחקים על הסיטואציה, התחלה מצויינת, המתחים התפוגגו עוד לפני שהיא דרכה בסטודיו. יורדים למטה ואני פותח את הדלת הכבדה…
זהו! סוף סוף עשיתי את זה, וקבעתי עם רון פגישה. מחר היום הגדול! הבוקר הגיע- כולי נרגשת ומלאת מרץ, שולחת את הילד לגן (נראה לי שבאותו הבוקר הוא הגיע ראשון!), ארגונים אחרונים ואני כבר בדרך… "הגעת ליעד!" הכריז לי ה GPS בקול שנשמע עליז מן הרגיל. לא ממש יודעת איפה זה בדיוק, מטלפנת לרון ותוך שתיי דקות הוא כבר אצלי במכונית, מכוון אותי לחנייה הקרובה. נבוכה, חוששת מעט להישיר מבט, משחקת אותה עסוקה בנהיגה ואומרת לעצמי- מטומטמת, עוד רגע ואת אצלו בסטודיו בלבוש מינימאלי (אם בכלל) עושה פוזות מול המצלמה והפלאשים. יופי, מצאנו חנייה! למזלי, הצלחתי להחנות ברברס כמו נהגת מצטיינת מבלי לעשות פדיחות! ירדנו למרתף, רון פתח את הדלת הכבדה וסימן לי להיכנס. חדר נעים להפליא, אווירה קסומה, אור עמום ומוזיקת רקע מרגיעה התנגנה לה…. רון מיד הציע לי לשתות. התיישבנו, קשקשנו, רון הסביר לי מה עומד להיות וערך לי סיור במקום. עברנו על פרטי הלבוש שהבאתי וסיכמנו ביחד עם מה מתחילים- חוטיני שחור ועליונית שחורה שקופה- א-ל-ו-ה-י-ם!!!! הסיטואציה הזו היתה כל כך הזויה- גבר זר שאני לא מכירה, והנה אני עומדת מולו חצי ערומה! לא יודעת להסביר אבל למרות כל ההתרגשות הרגשתי בנוח.
אני אוהב את המעבר הזה מהחוץ לסטודיו. מאור יום, דרך מדרגות פשוטות מוארות בפלורוסנט חיוור לתאורה החמימה והעמומה בסטודיו. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת "וואו" קטן… ומסתובבת קצת להביט מסביב… מציע לה לשתות, עושה סיור קצר… כאן איזור האירוח, פה המטבחון, השרותים, וכאן חדר ההלבשה, את יכולה להניח את הדברים כאן, ושם חדר הצילומים…. החדר האפל. חמישים גוונים של צללים 🙂
אנחנו עוברים על הדברים שהיא הביאה. סקסי… בוחרים משהו שנוח להתחיל איתו.
עוברים לחדר הצילומים. מסביר לה היכן לעמוד. כמה קליקים ראשונים לכיוון תאורה, את לא חייבת לדפוק לי פוזה, תרגישי חופשיה… והיא נרגשת ומחייכת את החיוך הזה של "אני לא מאמינה שאני פה" שמעורבב בו גם ה"וואו, אני פה!"… מצויין, האור בא לי טוב. ועכשיו כמה פוזות ראשוניות בעמידה, חלק בשחור לבן, חלק בצבע… ואני שואל אם היא רוצה לראות… "בטח! איזו שאלה"…
אני מראה לה את התמונות, עוברים עליהן יחד. היא מיד מעירה משהו על הישבן/ירכיים הגדולים מדי לטעמה. אני מחייך… מעטות מאוד הפעמים שאני פוגש אישה שחיה בשלום עם הירכיים שלה, ואף על פי כן אני משנה זוית צילום ותאורה למשהו שמצניע קצת שם ומבליט קצת פה… ועוד כמה קליקים, ועוד פעם אני מראה לה את התמונות, והנה הפעם זה כבר יוצא… "זאת יפה"… ועוד אחת שהיא אוהבת… והופס, אני רואה את זה בעיניים שלה: הכיף מתחיל… עכשיו היא כבר לגמרי בתוך זה. מחליפים סט הלבשה, ממשיכים לצלם… הפעם עוברים לכורסא. כורסא זה דבר סקסי. והיא מתקלפת מהבגדים, נכנסת אט אט לראש יותר ארוטי ונועז… קליק, ועוד קליק, ושוב לראות את התמונות יחד… הפעם זה כבר יותר "וואו" והרבה פחות שיפוטיות על חלק גוף זה או אחר. מצויין…
מחדר ההלבשה עברתי לחדר הצילומים. רון חיכה לי שם, ביצע ארגונים אחרונים עם התאורה והמצלמה. נכנסתי לחדר שהיה חשוך עם תאורת צילום בלבד… הרגשתי חשופה ומבוישת. רון ביצע כמה צילומים ראשוניים על מנת לבדוק את התאורה. פלאש פה, פלאש שם. עמדתי חסרת תזוזה, קצת בשוק . לאט לאט השתחררתי… "זהו. את כאן!" צעקתי לעצמי והבנתי שעכשיו אני צריכה להנות, ולהוציא מכל הסיטואציה הזו את המיטב. בכל זאת זו פנטזיה שאני סוחבת עימי כבר שנים, והיא סוף סוף מתממשת!!! ביקשתי להציץ בתמונות הראשונות והייתי קצת בהלם, זו הפעם הראשונה שאני רואה תמונות שלי מהצד בלבוש מינימאלי (זה ממש לא אותו הדבר כמו שמסתכלים במראה). כל קליק של המצלמה, וכל פלאש כאילו חשפו אותי וקילפו אותי… ואז כבר הרגשתי יותר נינוחה, יותר בטוחה, והיה ניתן לראות את זה בתמונות שחשפו את גופי במלוא הדרו. ללא בושה, ללא היסוס. שדיים, ירכיים, אגן, בטן… מתמכרת לתחושה, מאוהבת בחוויה. חזרתי לחדר ההלבשה על מנת להחליף פרטי לבוש, ובכל פעם חיכתה לי הפתעה חדשה… פעם כורסא, אחר כך כיסא, מיטה עגולה, ואחר כך ריצפה משובצת. נכנסתי כבר לעניינים, הבנתי כבר מה עושים ומה שיצא זה תמונות מרהיבות, מקצועיות, ואני חייבת להודות שממש התלהבתי מהתוצאה!
זוהי חוויה מדהימה, מעוררת ומשחררת. תודה רבה רון! היה פשוט נפלא