היא לא הולכת על עקבים אף פעם. בגיל 13 היא נעלה את הנעליים הלבנות עם העקבים הגבוהים ליציאה ההיא עם הכיתה, כשכולם הלכו לגלידריה. אחר כך הם ישבו בפארק הקטן. אחר כך מישהו צעק עליהם מאיזו מרפסת והם התפזרו. היא הלכה קצת מאחור, העקבים עיכבו אותה. ואז היא הרגישה משהו אפל מתקרב במהירות. לפני שהספיקה להסתובב הוא כבר הבהיל אותה עד מוות בנביחותיו ובפיו הפעור. דוברמן רזה וגבוה, חסר רחמים, אכזרי למראה. הוא לא נגע בה כלל אבל היא מעדה וכשלה ונשבר לה העקב באחת הנעליים. תוך חמש שניות שנראו כמו נצח כבר הגיע בריצה בעליו וריסן אותו. מאז אותו יום היא לא הולכת על עקבים.
יש לה נעלי סטילטו שחורות. היא קנתה אותן לעצמה במתנה אחרי הסדנא ההיא בגיל 25. מן יציאה מאזור הנוחות. לא, היא לא התכוונה לצאת איתן לבילוי, לא לנעול אותן לחתונה, לא להתהדר בהן בערב הגאלה השנתי ולא לארוז אותן לנסיעה לניו יורק. היא אוהבת להצטלם איתן. מול הראי, על הספה בסלון, לפעמים במיטה שלה, על מצעי הסאטן הסגולים. היא אוהבת לנעול אותן רק במקומות בטוחים. למשל כשהיא איתו. מעולם לא הצליחה להבין את תחושת העוצמה שממלאת אותה כשהיא נועלת אותן. תחושה כה מנוגדת לחולשה שהיא נתקפת כשהיא נזכרת באותו ערב לפני עשרים שנה בערך. עוצמה פנימית, פראית כמעט, משהו טורף שנעור בה. תמהיל של נשיות מתגרה ונשיכה של דוברמן. בלי שיניים. תמיד בלי שיניים.