קטגוריות
בלוג

פוסט ליום האישה – על נשיות וצילום עירום

יום האישה בסטודיו אקספוז מתרחש כל השנה… כמה מילים בהקדשה לנשים המהממות שאני פוגש לאורך הדרך.

רציתי לכתוב כמה מלים לרגל יום האישה. זה לא יהיה עוד מאמר עם ניחוח פוליטי וארומה היסטורית על תולדות התנועה לשחרור האישה. לא נדבר פה על ח"כית מפורסמת ולא נתרפק על גיבורה מיתולוגית שמעשיה נחרטו בתודעה הקולקטיבית… נעים לי יותר לחשוב שיום האישה צריך להעלות על נס כל אחת ואחת מהנשים ולא רק את אלה שזכו לגלי הכרה ציבורית מסיבה זו או אחרת. הנוכחות של "מעמד האישה" בחיי היומיום היא בעיניי (הסובייקטיביות יש לומר) עניין פחות קולקטיבי וממוסד ויותר אינדבידואלי, כאשר כל אישה יכולה וצריכה לעצב את מעמדה, מקומה ואישיותה, בין אם באינטראקציה היומיומית עם הסביבה שלה ובין אם במקום החשוב יותר – בתוכה, במקום שבו היא בוחנת את עצמה ובונה את ההערכה העצמית שלה, המקום בו היא שואבת את הכח ובו היא גם יכולה למצוא מפלט ומאגרי ביטחון בשעת הצורך.

כצלם המרבה לצלם נשים, אני מוצא את עצמי מרותק לפנים הרבות של הנשיות כפי שהן באות לידי ביטוי מול המצלמה. אני מגלה כל פעם מחדש יחד עם המצולמות שלי כמה עוצמה טמונה בנשיות, ואכן המונח "עוצמה נשית" מאוד רלוונטי לסוג זה של צילומים. "יום האישה" אמנם מצויין פעם בשנה, אבל אני זוכה במהלך השנה להיות חלק מעוד "ימי אישה" קטנים ואישיים כאלה, אבל משמעותיים מאוד לאלה שחוו אותם – סשנים פרטיים של צילומי עירום בסטודיו. במהלך הצילומים בסטודיו אקספוז נפתחים לעתים קרובות חלונות לרגעים יפים של נשיות בטוחה, תוהה, שולטת, מחפשת, ביישנית, מפתה ועוד אלף פנים… היום שבו הסתיימה בהצלחה הדיאטה – קליק… הבטן שתופחת והעובר שנובט בפנים… קליק, ההתייצבות הראשונה בעירום מול המצלמה… קליק, ההכרה ביופי הטמון בגופך- זה שלא האמנת שנראה בעצם כה יפה ונשי וחלק… קליק… כל התמונות האלה מתחברות לקולאז' עוצמתי שאוצר בתוכו עוצמה והעצמה נשית, לא מהסוג ה"ממסדי" מכוחה של תנועה זו או אחרת, אלא מהמקום הכי אינדבידואלי ואישי שיש, אישה אחת שהיא עולם ומלואו של מחשבות, שאיפות, תשוקות ורגשות. אז לכן, המצולמות המקסימות שזכיתי להכיר בסטודיו, אני שולח חיבוק והערכה ליום האישה .

בחודש שחלף נולד לי במזל טוב בן מתוק, השלישי במספר. גם כאן האישה עומדת במרכזה של היצירה והפעם לא היצירה שבסטודיו, אלא פלא הבריאה והיצירה של חיים חדשים. תשעה חודשים של סיבולת (וסבל, וסבלנות…) שבסופם הגיח לאויר העולם מלאך קטן. אני עדיין מלא הערצה לאופן שבו התמודדה אשתי עם תלאות ההריון ואיך שהתאוששה מהלידה. עוצמה נשית, כבר אמרנו?… ומאחורי כל העוצמה הזו מסתתר המקום הכי רך וחם, זה שמתמצה למילה אחת, אולי המילה השניה שהתינוק שלי ילמד לומר (אחרי א-בא כמובן…) – אמא. אז לרגל יום האישה ולסיכום השבועות הראשונים של נטע איתנו, אני שולח חיבוק ואהבה לאשתי דפי, זו שבאמת ראויה לכל ההערכה!