היי, אני ענת, ולאחרונה החלפתי קידומת… גיל 30… בניגוד לחברות שלי שנלחצו מהפרידה משנות העשרים הרגשתי דוקא טוב עם זה. בכלל, אני בתקופה שהכל מחובר לי טוב בחיים ואני די שלמה עם מי שאני, מה שאני עושה ואיך שאני נראית. זו גם הסיבה שחיפשתי דרך מיוחדת לציין את יום ההולדת הזה ולפרגן לעצמי משהו באמת שונה ומיוחד. אחרי התלבטות קצרה החלטתי לוותר על "צניחה חופשית" או באנג'י (אני עדיין לא כזו נועזת…). כשדיברתי על זה עם אחת החברות שלי היא סיפרה שמישהי שהיא מכירה עשתה מעין בוק צילומים סקסי בסטודיו לצילום שמתמחה בצילומים כאלה. מיד נדלקתי על הרעיון וביקשתי ממנה שתשיג לי את האתר והטלפון של הצלם.
שיחת טלפון לסטודיו…
אחרי שנכנסתי לאתר של אקספוז והתלהבתי מהתמונות, התקשרתי לסטודיו ביקשתי לקבל קצת פרטים על הצילומים. רון (הצלם ובעל הסטודיו) ענה לי בהרחבה על כל מה ששאלתי ונתן תחושה טובה שמדובר במקום רציני ומקצועי מאוד. הרמתי גבה כשהוא סיפר שהסטודיו נמצא ברחובות. מה איבדת שם? לא נורא… הבנתי שמדובר בנסיעה לא כזו ארוכה. דיברנו עוד קצת על מה כדאי להביא איתי לצילומים (ובאותו שלב גם החלטתי לפנק את עצמי בקניה של כמה סטים חדשים בחנות להלבשה תחתונה), קבענו מועד ונפרדנו, כשאני עם מן התרגשות שמתחילה להיבנות אצלי.
יום הצילומים
בהתחלה קבענו לבוקר אבל הסתבר לי מהר מאוד שזה לא ילך כי בעבודה יהיה לי קשה מאוד להשתחרר באותו יום ובימים שאחריו. תקופה לחוצה. לא רציתי לדחות את הצילומים יותר מדי אז העברנו אותם לערב. לא נראה לי שהעבודה שלי הרויחה מזה משהו כי באותו יום הריכוז שלי שאף לאפס ולא הצלחתי לעשות שום דבר ממשי. אף אחת במשרד לא ידעה על הצילומים אז הסתובבתי עם ההתרגשות הזו בסוד כל היום. יושבת לידי מישהי ממש נחמדה אבל… דתיה, והיא שאלה אותי מה עובר עליי כי היה ברור שאני בציפיה למשהו, אבל החלטתי שהיא לא הבנאדם הנכון לפתוח איתו נושא כזה. אז העברתי בחוסר סבלנות יום עבודה ובשלוש חתכתי. מספיק… מעכשיו אני חופשיה…
הביתה, מקלחת, הכנות, תיק עם כל הפריטים וקדימה לדרך. הנסיעה היתה דוקא קלה. כנראה הספקתי לצאת לפני הפקקים של אחר הצהרים. הגעתי לכתובת וחניתי. שלט הוביל אותי במורד מדרגות למרתף. בקצה המדרגות ניצבתי מול דלת פלדה ענקית. צילצלתי בפעמון. מבפנים כבר דלפו החוצה פעימות באסים רכות של מוסיקה. הדלת נפתחה ורון קיבל אותי בחיוך. נכנסתי. איזה מעבר חד מהפלורסנט בחוץ לאור הרך שבפנים. תאורה חמימה, קירות כהים, ורון מכיר לי את הסטודיו. חדר הלבשה, מטבחון, שרותים, פינת מנוחה, חדר צילומים, ואזור צילומים נוסף. הציע לשתות משהו חם, הלכתי על תה היסמין שהציע (מומלץ!) והתיישבנו לדבר קצת. סיפרתי לו שכל היום אני בהתרגשות ומתח מהצילומים, אבל בפנים כבר התחלתי להרגע והרגשתי שאני במקום שנעים להיות בו. רון היה סבבה, קלטתי מיד שהוא מקצוען ורגיל לעבוד ככה עם אנשים ברמה גבוהה של אינטימיות. בחדר ההלבשה עברנו על הפריטים שהבאתי ותיכננו עם מה אני מצטלמת בתחילת הצילומים ומה בהמשך.
מתחילים לצלם…
או קיי, אני בסט אדום ושקוף של חוטיני וחזיה תואמת. מבט בראי בחדר ההלבשה וסידור אחרון שהכל ישב במקום כמו שצריך… רון ממתין לי בחדר הצילומים ואני מצטרפת. החדר שחור לחלוטין. הקירות, התקרה… רק התאורות של הסטודיו מאירות אבל הכל נבלע בחשיכה מסביב ורק רון ואני נראים. מצולמת וצלם. אחרי כמה כיווני תאורה וטסטים רון חיבר את המצלמה למסך הגדול שבחדר והראה לי איך התמונות יוצאות. מיד אהבתי… זה היה סקסי מאוד אבל בטעם, כמו שרציתי בדיוק. מכאן המשכנו לצלם במגוון תנוחות ואביזרים ומדי פעם החלפתי פריטי לבוש. בשלב מסויים עשינו הפסקה קצרה לשתות ולנשנש קצת, ובשלב זה גם החלטתי שמתאים לי להצטלם בצורה יותר נועזת – כלומר בעירום מלא (אם אני כבר בסטודיו לצילום עירום אני חייבת לעצמי כמה תמונות כמו אלה שראיתי באתר). אני חושבת שלאוירה בסטודיו (כולל המוסיקה והאור הרך) ולאישיות של רון יש חלק חשוב בביטחון הזה שקיבלתי והטבעיות בה בחרתי להסיר את הבגדים. בחרתי לא להיות נבוכה והקשבתי לעצמי. הרגשתי שאני באמת נהנית מהסיטואציה, וזה לא דבר שעושים כל יום, אז נתתי לעצמי להשתחרר לגמרי. חלק מהצילומים היו בבימוי של רון, וחלק היו רעיונות שלי של תנוחות שהכנתי לפני הצילומים (התכוננתי קצת בבית, עברתי על תמונות שמצאו חן בעיני ברשת) ורון התאים מדי פעם את הכיוון של התאורות והעוצמות כדי שהתוצאה תהיה מיוחדת ומחמיאה. בשלב מסויים האוירה נהיתה ממש לוהטת, והפתעתי את עצמי קצת עם רמת התעוזה. ובכל זאת כל הזמן הזה רון ואני ידענו לשמור על הגבולות האלה של צלם ומצולמת ולכבד זה את המרחב של זו. מקצוען, כבר כתבתי.
כל סוף הוא התחלה חדשה…
סיימנו לצלם, אני קפצתי להתארגן בחדר ההלבשה, רון התיישב על המחשב והכין לי דיסק. שילמתי והודיתי לו, היה כיף אדיר וחויה בלתי נשכחת. רון מצידו הודה לי, ושמח שהתמונות מצאו חן בעיני. הדרך חזרה היתה ארוכה יותר. הפקקים הבלתי סופיים של אחר הצהרים גלשו לתוך הערב אבל לא מיהרתי לשום מקום ושמחתי שיש לי זמן לעבד את מה שעברתי ולשחזר את הצילומים. בערב, על המחשב, אחרי שעברתי שוב על כל הדיסק נזכרתי שרון אמר שהוא ישמח אם אכתוב קצת על החויה שעברתי בסטודיו. אז הנה רון, הכל כתוב ואני לא חושבת שהחסרתי משהו. אני שולחת לך את זה בהערכה ובתודה. אמנם חשבתי שזה משהו שעושים פעם בחיים אבל אין לי ספק שאני אחזור אליך עוד פעם. פשוט נהניתי יותר מדי בשביל לוותר על עוד הזדמנות. הפעם הבאה תהיה כנראה עם בן זוג, וכדאי שתכין הרבה כרטיסי זיכרון… נתראה, ענת.