כותבת ומוחקת אהבה – על ספרה של ענת לב-אדלר

כותבת ומוחקת אהבה - ענת לב-אדלרגיל ארבעים. יש לכם אומץ? כי ליעל, הגיבורה של "כותבת ומוחקת אהבה" יש הרבה ממנו. לא תמיד מהסוג הטוב שלו. הספר, שכתבה ענת לב-אדלר ישב אצלי זמן מה בערימת הקריאה והמתין לרגע הנכון. וכשהרגע הנכון הגיע והתחלתי לצלול לתוכו, הכרתי את יעל, היכרות שעתידה הייתה לרתק ולעצבן אותי, להלהיב, להקפיץ, לרחם, לכעוס ולהתרגש. ומכאן והלאה הקריאה מלאה בספוילרים כי אין זה תקציר ואין זו ביקורת. זו שיחה, או מונולוג, על השיחה שהתקיימה ביני ובין יעל, שבראה ענת.

זה תמיד אהבה

גיל ארבעים כבר אמרנו? בית (כולל הדאגות, כולל הנחמה, כולל השתיקות וכולל להקריא לילדה סיפור לפני השינה), קריירה (כולל התככים, כולל טיסה לחו"ל, כולל מרפקים, כולל להבריז, להפסיד, להיחלש ולהתחזק), נישואים (כולל המילים שנאמרות ואלה שלא, כולל השחיקה, כולל החלומות וכולל מה שעתיד לשבור או לאחות אותם). והמאהב. בלי סוגריים. כי פה הכל נפתח. כי כשיעל פוגשת את דרור – וזה קורה בדיוק בעיתוי הנכון – על מטוס לניו יורק בדרך לשבוע של ריחוק עצמאי מהבית היא מזנקת לתוך העמוקים. למען הדיוק דרור זורק אותה למים, וכשהיא מרימה ראשה וצפה היא עוד נושמת נשימה אחת מבוהלת, אבל מהר מאוד היא מתחילה לשחות. שוחה בבריכת האהבה, תופרת מסלולים, לא עוצרת וכמעט טובעת. תובעת. תובעת אהבה, תובעת מה שאינו שלה, טוטאלית בגישתה, לא רציונאלית, נוטה לבלוע בביסים גדולים ולהקיא, ובאופן כללי חיה את הקצה. לא הקצה שציפיתי.

גברים ממאדים ונשים מנוגה

אני באמת חייב לקרוא פעם את הספר ההוא של ג'ון גריי, אבל בינתיים החיים עצמם מלמדים אותי לא מעט על ההבדלים בין גברים ונשים. ובכל זאת הופתעתי. הופתעתי כי יעל, גיבורת הספר מתנהלת יותר מדי כמו אישה קלאסית, רומנטית, טוטאלית, לרגעים אפילו מיושנת מעט ופחות מדי כמו הנשים בנות הארבעים שלמדתי להכיר. נשים שמצמצמות את המרחק הזה בין המינים. נשים שיודעות גם להיות גבר. עם חושי צייד דרוכים, כולל ההסוואה, כולל תאוות הבשרים נטולת המוסר. נשים שיכולות להמתיק סוד על המאהב ומיד אחר כך לחזור הביתה בלי להתבלבל מהמעבר בין העולמות. נשים שכשהן פוגשות את ההזדמנות לפרוץ את הגבולות שמזמן לא נפרצו הן עושות זאת במן בשלות שאינה מטלטלת את עולמן. נשים שמציבות סדר עדיפויות ברור ומניחות כל דבר בתא הנכון לו: כאן אהבה, כאן משפחה, כאן בית, וכאן – סגור במנעול – המאהב, נער השעשועים אם תרצו. אז זהו. שבאה היעל הזו ופותחת את המגירה עם המאהב, ועושה בלאגנים. ואני מתעצבן… מה את עושה? תרגיעי!!

תעזבי את אשתו בשקט

אני חייב לחזור רגע אחורה ולעצור להחמיא. ענת לב-אדלר יודעת לכתוב. היא יודעת גם לבנות דמות. והדמות של יעל יחד עם הכתיבה המלהטטת של ענת היא משהו מאוד חי, פועם, יצרי ותוסס. בעזרתה של הסופרת הופכת יעל לאישה טורפת. טורפת את החיים בדרכה. טורפת ארוחה, מקיאה אותה, טורפת גבר, מקיאה עליו, שואפת לטרוף את חיי הנישואים שלו (ושלה כמובן) ו… גם זה ייגמר בהקאה אם תרצו. היא עטה באותו רעב על סיפור עיתונאי, היא זוללת באותה תאווה אפילו את הכישלונות והפציעות התיאטרליות שלה. אני זוכר את נקודת הזמן שבה התחלתי לחשוד באישה הזו. לרגע חששתי שזה חור בעלילה, כשמהר מדי היא הפכה סטוץ בניחוח ניו יורקי לסיפור אהבה תובעני בשאון תל אביבי. אבל רק בהמשך הבנתי כמה זה מובנה באישה הזו ואיך שבנקודת הזמן שבה דרור חדר לחייה היא הייתה השילוב הנפיץ של אישה בת ארבעים, ילדה בת 16 ומי שמבינה שבמורד הדרך מחכה לה הזִקנה. בהלת הזִקנה הזו באה לידי ביטוי גם ביחסיה עם מקום העבודה בו צעירים רעבים לוטשים עיניים לעבר משרות בני הארבעים המשופשפים וכך הפך לו הספר לסוג של זכוכית מגדלת המכוונת על כמה ממרכיביו הבולטים של משבר גיל הארבעים. רגע אחד אתה מנוסה, בוטח, חזק ובמשנהו אתה לא אקטואלי, נשטף בזרם החיים והקרקע נשמטת תחתיך תוך שאתה מתבונן במשפחתך עומדת על אותה הקרקע השמוטה. אבל יעל לא עוצרת, היא לא יכולה לעצור. היא בתנופה, היא מאוהבת, היא זקוקה לאותו החותר המסוקס והאקסטרימי בקיאק – זה ששוצף לצידה במורד הזרם – ולא למים השקטים של בעלה שמהלך בשבילים הרדומים שם על הגדה המתרחקת. אם היא לא תעצור, אם לא יעצרו אותה מחכה במורד הנהר המפל הגדול והנפילה חופשית. תוך כדי הקריאה אני מזהה דיאלוג בין שני קולות שמשוחחים בתוכי. הליברל והשמרן בהיפוך תפקידים מפתיע. הליברל – מה הוא אומר? "מה את מסבכת את העניינים, תיהני עם המאהב שלך, תחזרי הביתה, אל תהרסי לעצמך ולקרוביך את החיים, סגרי את המגירה ופתחי אותה בזמן הנכון". והשמרן מחציף לעומתו ומתגרה: "אתה ליברל, אתה? מה הטעם לשחק את המשחק אם אתה לא הולך עם זה עד הסוף? איזה מין ליברל אתה שמרשה לעצמו להתעצבן על מי שהולכת עם הלב שלה ורוצה את כל הקופה ולא רק כמה מטבעות של תשוקה?". ואני מנסה לפשר ביניהם ונוזף בשמרן: "תרגיע אתה וההטפות שלך. להחליף מונוגמיה באיזושהי התאהבות של רומן רומנטי באמצע החיים – אפשר את זה ביותר שמרני? זה הכי שקוף ונדוש" ולליברל אני לוחש בשקט, ככה כדי לא לפדח אותו מול כולם: "תפסיק להישמע כמו איזה מתלהב בן 20, מדובר פה על דברים שחזקים ממך ואתה מפזר ססמאות על חופש". כך או כך, כשיעל מוצאת את עצמה מקנאה באשתו של דרור, מתפוצצת עליו בזעם על שהוא מתחזק זוגיות בבית ומגיעה עד למצב של מעקב אחרי אשתו לפילאטיס, שלושתנו: הליברל, השמרן ואנוכי משתתקים בבת אחת ומפנים מבט סקרני לבמה עליה יוצאת כעת משליטה הגיבורה הראשית שלנו, "מרביצה" סצינות היסטריות ועל הדרך גם חוקקת בזיכרון סצינה עם פוטנציאל להפוך לקאלט קולנועי (משהו עם חדר במלון ובושם אבל אני עוצר פה עם הספוילרים).

על רומנטיקה, אסתטיקה ועל סופים

לא כל עלילה זורמת לעבר סוף ידוע מראש ולא כל סוף עונה על כל השאלות שתלויות באוויר. דרכה של הרומנטיקה פתלתלה אבל דומה שהיא לנצח שואפת להגיע לאותו המקום; החיבור הזוגי, האהבה שמנצחת. סופו של הספר מוצא אותי מהרהר יותר בגוף הסיפור והסערה שהתרחשה במהלכו ופחות בגורלם של דרי העלילה לאחר דף התודות. ובכל זאת, גם אחרי שאני מניח את "כותבת ומוחקת אהבה" הגמור, עדיין תלוי באוויר ניחוח הארוטיקה שרקמה הסופרת, ארוטיקה של מצבים, ריחות, נשימות, וילון, בושם, מסע, זיעה, חולצה ופת לחם. בעולם היין קוראים לזה עפיצות. והחיים, אתם יודעים, הם "וואחד" תערוכת יינות.

רון אוריאל

רון אוריאל

רון אוריאל הינו הצלם והבעלים של סטודיו אקספוז, אותו הקים בשנת 2009. רון מתמחה בצילומי עירום וארוטיקה תוך שימוש יצירתי באור וצל, ועבודה עם קשת של רגשות ויצרים. "הלקוחות שלי הינם אנשים פרטיים, בוגרים, בעיקר נשים וזוגות. רובם ככולם נמצאים באיזשהו מסע. מסע של גילוי, חיפוש אחר העצמי או חקר הזוגיות, שחרור מכבלים, העצמה אישית, חוויה, התנסות ועוד. אני כאן כדי להוביל את המצולמים דרך עוד תחנה במסע הקסום הזה, ומזמין אותם להפגש עם האמנות, המיניות, יופיו הפשוט של הגוף, ומחוזות הפנטזיה." ניתן ליצור קשר עם רון במייל office@studioexpose.co.il או בטלפון/ווטסאפ 054-6622678 רון אוריאל בפייסבוק: www.facebook.com/ronuriel אינסטגרם: www.instagram.com/ron.uriel.sexystudio